נדמה לי שגיליתי איזה כוח־על מיוחד יש לישראלים. מה שעוד יותר מדהים בכישרון הזה הוא שעוצמתו כפולה ומכופלת דווקא מחוץ לגבולות הארץ. מדובר ביכולת לזהות סיילים ולקנות בזול. שלח חבר מבני ארצנו לקצה היקום, למחוזות שכף רגלו של אדם מערבי טרם דרכה בהם, והוא ימצא לך בקלות פריט בחצי מחיר לרכישה ובמקרה הטוב פחות - מבצע של אחד פלוס אחד. ואם ממש נמקד את היכולת הזו, אז אפשר לקבוע בוודאות שהרכישות הללו יהיו כנראה ממשפחת זארה בואכה נייקי. 

מחוץ ליכולות האיתור, הרכישה והאגירה, יש עולם רגשי עשיר ומבעבע שמצטרף לתכונות יוצאות הדופן הללו. התחושה שרכשנו משהו במחיר מופחת מזה שמוצע בגבולות הארץ, ממלאת אותנו בגאווה בלתי נתפסת. אחרי שקנינו בזול, אנחנו מסתובבים כאילו צלחנו את התעלה והצלנו את האומה ממלתעות האויב. 

משמח עבורנו אפילו עוד יותר: לקטר על עניין המחירים המאמירים, להשוות בין העלויות בניכר לאלו אשר בקניוני המדינה, לצקצק על יוקר המחיה הקטלני באזורנו ובאותה נשימה להתפעל מעצמנו על שהצלחנו לגרד את הסחורה בחו"ל בגרושים וכך לעקוף ולדפוק את המנגנון. מי שלא ראה שמחת חיסכון מע"מ לא ראה שמחה מימיו. זו מהות הישראבלוף - אנחנו מקבלים בהכנעה את העובדה שטייקונים והמדינה שוחקים אותנו, אבל נאבקים על כל לירה כאשר אנחנו יוצאים למסעות בעולם בעקבות מציאות. 

האינסטינקטים של הישראליו־ספיינס מתחדדים פי כמה וכמה כשמדובר באאוטלטים. לחסרי המזל שטרם נתקלו במונח הזה במהלך חייהם, אסביר שמדובר במרכז קניות עצום בממדיו שנמצא בדרך כלל בפאתי עיר גדולה. רחוק מהמרכז והציוויליזציה השוקקת. במקום הפלאי הזה יש הנחות ודילים מסביב לשעון, כל עונה, כל העונה. האאוטלט הוא גן עדן לבני ישראל. הארץ שהובטחה לאבותינו. תמיד זול שם, תמיד שופע שם, ולעולם לא משנה כמה זמן תקדיש לשיטוט על רצפת השיש האינסופית של הקומפלקס, תהא לך תחושה שהחמצת, שלא קנית מספיק, שפספסת חלק מהותי במרדף אחרי ההוזלות. 

הטיולים במפלצות הללו משולים למסע בעקבות התמכרות. אחרי שעות ארוכות של קניות, צבירת מלאים, העמסת מזוודות בתבואה מיותרת ובת חלוף, כל מה שנותר ממוחנו הוא עיסה דלה של מים ודולרים. 

בשלב מסוים בחיים החלטתי שאני מפסיק עם השופינג. יש לי די, ולכן קניונים ואאוטלטים ושאר טובין הם מחוץ לתחום עבורי. זה לא עניין של הכסף. כיום, בעולם האופנה המהירה אפשר למלא ארונות בגרושים. הבעיה היא שבעקבות המחירים הנוחים והנגישות הקלה, הופכות החופשות בחו"ל מחוויה של תרבות ופנאי לקדחת קניות ממכרת ואגרסיבית. ובלי קשר, לאחרונה הבנתי שגם אם אזכה לשלושה גלגולי חיים נוספים ובכל אחד מהם אחיה יותר מ־120 שנה, אין מצב שאספיק ללבוש את כל הבגדים ששוכנים כבר עכשיו בארוני. חורף וקיץ כאחד. 

כך, התייצבתי לאתגר האיפוק שעמד בפניי באאוטלט במיאמי, שבו ביקרתי בשבוע שעבר. שמו של המקום “סאוגראס". כל חובב קניות ממוצע בישראל שמע עליו ומכיר אותו היטב. ייחודו, לצד חנויות הספורט, האופנה, הנעליים ושאר השמונצס, הוא שיש לו מתחם נפרד למותגי יוקרה. אורגינלים מארץ האורגינל. גוצ'י, פראדה וכו', הכל במחירים שוברי שוק. מרגישים יוקרה ומשלמים במתינות. 

באופן בלתי מוסבר, היו שלבים שכמעט כל שיחה של חבריי לנסיעה עסקה במחירים המופחתים המוצעים בחנויות במקום המדובר, ולעובדה שנוכל להסתובב עם פריטים של מעצבים בעלי שם עולמי בלי לקרוע את הכיס. ניסיתי להתעלם, לאטום את ראשי אך לשווא. לאט־לאט לראשי זחלה מחשבה בדבר תיק שאני חייב לרכוש. תיק יוקרתי. ההיגיון היה שאם אצעד איתו בחוצות, אולי בגיל 50 סוף־סוף איראה כגבר מוקפד. 

בשל אילוצים כאלה ואחרים הגענו ליעד בערך שעה לפני שהוא עתיד היה להיסגר. שותפיי למסע זינקו. בקצב בלתי נתפס, כארבה הפושט על שדה רך של תבואה, קרעו את המקום. הכל נרכש. אני הגעתי לאחת החנויות שבה מכרו תיקים כשם שהופיעו בחלומי קצר הימים. הרצתי את המוכרת אנה ואנה. ניסיתי תיק כזה ואחר, ותוך כדי כך, כיאה ללקוח שעומד להשקיע סכום נאה במותג־על, כיבדו אותי בסודה ובאספרסו. הלכתי על יחידה מנומרת, עמוסה בלוגואים. מצועצע להחריד. 

ואז, רגע לפני שהועבר כרטיס האשראי שלי, העיוורון הוסר ושבתי לראות. הבטתי במראה בגבר בגיל העמידה שנושא תיק פלצני ונזכרתי בדברים ששמעתי מפיו של רוברט קיוסאקי, מחבר הספר “אבא עשיר, אבא עני", ואדם שכדאי להקשיב לו באופן כללי. הוא הסביר שהתעשר והוא חי יפה כי לווה כסף מהבנקים כדי לקנות נדל"ן ולא תיקים ומכוניות.