בשבוע שעבר עשיתי מעשה חתרני, אמיץ, שדורש כוח נפשי עצום, שני לגמילה מסיגריות, קפה או חומר ממכר אחר. יממה לפני הבחירות הדרמטיות החלטתי שאני סוגרת את חשבון הטוויטר שלי. לא מוחקת את האפליקציה, לא מורידה אותה ממסכי הבית שלי, מכבה, סוגרת לחלוטין את החשבון. אין יוצא ואין בא. אני מניחה שזה יהיה אקט זמני עד שארגע, והחורף יגיע, והשירים היפים של שבת בבוקר ירככו לי את הלב ואולי אחזור שוב לשתף תמונה שלי רצה בים ביום סגרירי.
אבל בינתיים הגיעו מים עד נפש. אחרי שראיתי אנשים טובים שאני מכירה גם מחוץ למסך מוכנים למכור את החברות שלנו עבור פוליטיקאים ומפלגה שלא סופרת אותם, רק כי העזתי להביע דעה קצת אחרת, הבנתי שהאנושות הגיעה למקום רע מאוד. דמוקרטיה? לא ממש, וממש לא בגלל תוצאות הבחירות. אתם מפחדים מאיתמר בן גביר? אני חושבת שאנחנו צריכים לפחד הרבה יותר ממה שיצא מכל אחד מאיתנו בשבועות האחרונים.
נתחיל בזה שלא כל מי שלא חושב כמונו הוא מטומטם, ואולי אם ניגמל מהציוצים הקורבניים של אנשים שמאיימים לעזוב את הארץ ונגמרה להם המדינה, ואכלו לי שתו לי, אולי נצליח להתאחד פעם לא רק מול אויב גדול בחוץ. אתם מדברים על שתי מדינות לשני עמים, אבל לא מסוגלים לחיות ביחד כעם אחד. כן, לא אמרתי שזה קל. אתגרים יש המון, אבל האויב הפנימי שמאיים עלינו מפחיד הרבה יותר מים של טילים מכיוון דרום, וים של טילים מכיוון צפון, וגם מפיגועים באוטובוסים.
השיעור שאנחנו כאזרחים, כבני אדם, צריכים ללמוד מהפארסה הנקראת בחירות במדינת ישראל, הוא התנהגות אנושית בסיסית. כמו עדר כבשים אנחנו משחקים לידיהם של הפוליטיקאים המתקוטטים, שלא יודעים לקחת אחריות על הכישלון שלהם. בסופו של דבר הרוע, המריבות, הרעל והפילוג הם בינינו לבין עצמנו. הם רוצים שנהרוג אחד את השני בשנאת אחים, ולא נטיל עליהם את האחריות.
והנה, בסופו של דבר אנחנו עושים עבורם את העבודה השחורה. מצאנו אויב מבית - כל מי שלא חושב כמונו או החליט לא להצביע עבור הגוש הוא עוכר ישראל, הוא בוגד, המדינה הולכת בגללו לאבדון (ואלה רק חלק מהכינויים שנתקלתי בהם ברשתות בשבוע החולף). כאילו שכחתם לרגע את ההיסטוריה. למגינת לבם של רבים מחבריי, לא נשבעתי אמונים ל"גוש" הפעם, לא משנאה למדינה, לא מאדישות, מהחלטה אישית שאני לא חייבת בגינה הסבר לאיש.
הפעם החלטתי שאני לא משחקת בעדר יותר, לא מצילה אף אחד, בוודאי לא פוליטיקאים עתירי היבריס שמסתובבים פה עוד משחר ההיסטוריה של המדינה האהובה והאומללה הזו עם תחושת בעלות בלעדית על המקום. הפעם החלטתי ללכת אחרי הלב, כמו שבדמוקרטיה מותר ואף רצוי. לא פרסמתי בפרהסיה את בחירתי ואיש לא יודע אם הלכתי לקלפי בכלל או מה הצבעתי. ומי ששאל ועניתי ואמר “אבל למה?" עניתי לו “כי זה מה שהלב אומר לי".
היו כאלה שקראו לי מטומטמת, חבר אחד בטוויטר שמכיר אותי מהשכונה תקף אותי אישית. הליברל הגדול שמפחד מאפרטהייד נגד שמאלנים, עשה לי בדיוק את אותו הדבר. “עכשיו את מרוצה?", כתב לי מישהו למחרת, כאילו כל עול האכזבות האישיות שלכם מוטל על כתפיי כי לא עשיתי כרצונכם, כי לא נשבעתי לכם אמונים, כי שיחקתי לידיים של מי שאתם מקפידים לכנות “מטומטמים".
אז הפעם הבחירות לא היו על פוליטיקה כמו על אנשים, ועד כמה רחוק נלך עם “האמת" שלנו מול האנשים שקרובים לנו ביותר. והאם אנחנו מפחדים מהלא נודע, מקובעים בנרטיב ישן, רק כי אנחנו לא מסוגלים לשחרר תפיסות שלא רלוונטיות יותר, ולא באמת מבינים מה ערכה של המחשבה החופשית, של הבחירה החופשית ושל קבלת האחר. כל אחד אחר.
על בשרי הרגשתי כמה רחוק אנשים יצעקו על הפחד מבן גביר, אבל יוותרו על הליברליות הבסיסית האנושית והדמוקרטית, כדי לפסול מי שחושב אחרת בתוך המחנה שלהם עצמם. יריות בתוך הנגמ"ש קוראים לזה, והן אלה שהרגו בסוף את מה שכולם אוהבים לכנות “הגוש". אז אל תחפשו אשמים בחוץ, אתם אשמים לא פחות.
אם נתעלם מהמנדטים ונסתכל על ספירת הקולות נטו, ללא הסכמים, אחדויות ועודפים, נראה שהתמונה כמעט זהה בכל חמש הפעמים האחרונות. העם מפוצל לשניים. כמעט חצי חצי. זה מה שיש, אלה אנחנו, ולא יעזור שום דבר. זה אף פעם לא נעים שמי שעומד בשלטון מייצג דווקא את הצד שאתה לא שייך אליו, ולהפך. אבל זו מהות הדמוקרטיה, אם נאהב את זה ואם לא.