ההתלהבות שבה התקבלו תוצאות הבחירות בקרב מפלגות חרדיות כמו ש"ס מובנת, אבל הצעדים הכלכליים שהן מתכוונות לבצע בחסות ממשלת נתניהו מסוכנים כמו מחלת הסוכרת. אני כבר לא מדבר על מהלכים כמו תקצוב מוסדות תורניים וישיבות ללא לימודי ליבה, וגם לא על חלוקת תווי מזון. את זה עוד איכשהו אפשר להבין. ליבת הבעיה היא מהלכים שממשלת השינוי ביצעה לקידום פתרונות למצוקות אוכלוסיות מוחלשות כמו החרדים או המיעוטים.
לדוגמה, המס על משקאות ממותקים. לפי נתוני מרכז טאוב, שיעור חולי הסוכרת בקרב האוכלוסיות המוחלשות גבוה משיעורם באוכלוסייה הכללית. וכשרוצים לשנות את המגמה, שמשליכה גם על תוחלת החיים בפריפריה, החרדים זועקים.
ביטול המס על משקאות ממותקים מצטרף למהלכים נוספים שהממשלה הנכנסת מתכוונת לבטל בלהט אופוריית הבחירות: ביטול המס על שימוש בכלים חד־פעמיים, ביטול הרפורמה בשירותי הסלולר וחזרה לבערות הטכנולוגית, הנצחת מונופול הרבנות בכשרות וביטול הרפורמה בתחבורה הציבורית שיזמה השרה מרב מיכאלי.
הרפורמות הללו לא נועדו לשרת רק ישיבה תורנית או קבוצת לחץ של מתנחלים על הר טרשים קירח. הן נעשו בהתייעצות הפקידות הבכירה באוצר ובאגף התקציבים, ונועדו לקדם את האינטרסים של כלל האוכלוסייה והמשק. ביטולן החד־צדדי יפגע ברציפות השלטונית ובסדרי הממשל הכלכליים. נתניהו הרי לא יעז לעולם לבטל את הסכם הגז עם לבנון, למרות "הכניעה" לכאורה לחיזבאללה, אז מדוע מותר להעיף את הרפורמות כאילו הן פיסת נייר?
מי שאמור לעמוד בפרץ ולמנוע את המהלך הוא שר האוצר הבא. אבל זה לא יקרה, אם לתפקיד ישובץ פוליטיקאי מהמגזר הדתי כמו אריה דרעי או בצלאל סמוטריץ'. זה יקרה רק אם בראש האוצר יעמוד שר מהליכוד, שטובת כלל האוכלוסייה לנגד עיניו. שני מועמדים ראויים הם ח"כ ניר ברקת וח"כ אלי כהן.
כפי שציינתי בשבוע שעבר, כהן הוא מבחינתי (ואני מקווה שאני לא מקלקל לו) המועמד המועדף, ממספר סיבות. ראשית, כמו ברקת, הוא מקצוען המצויד בידע כלכלי שצבר בסקטור העסקי ובתפקידו כשר הכלכלה וכיו"ר ועדת הרפורמות. שנית, הוא מתואם יחסית לנתניהו ולמדיניותו, ומה שחשוב יותר, גם מקובל על "המשפחה". ואולי את המעלה הזאת הייתי צריך להציב בראש רשימת היתרונות.
כהן אינו "פראייר", והוא יצליח לעמוד על שלו, אבל בעת משבר הוא לא ישרוף את המועדון. בנוסף הוא מקובל על ההסתדרות, והשקט התעשייתי ויחסי העבודה התקינים נחוצים לנתניהו יותר מכל בימים שבהם הוא נאבק על חפותו המשפטית. ולבסוף, מי שמחפש צדק פוליטי (וקשה למצוא אותו), לכהן "מגיע", שכן הוא תפס את המקום השני בפריימריז בליכוד.
שר האוצר הבא יצטרך כאמור לעמוד במשימה הקשה של כינוס הדרישות הקואליציוניות, הנאמדות ב־20 מיליארד שקל, והתאמתן לתקציב 2023. זה אומר שיהיה צורך בשינוי כלל ההוצאה התקציבית (המגביל את הגידול בתקציב משנה לשנה) וגידול בהיקף הגירעון.
שני המהלכים הללו אינם בגדר אסון פיסקלי. נכון שיש לבצעם בזהירות, אבל הם כבר בוצעו בעבר. ועדיין, קשה להאמין שניתן יהיה לממש את הבטחת הבחירות המרכזית להרחבת מעונות היום חינם לגילאי 0־3 לכלל האוכלוסייה, ולא רק להורים עובדים. מדובר בעלות של כ־9 מיליארד שקל לשנה. רוצים לדעת מה אפשר לעשות בכסף הזה? למשל, להפחית את המע"מ ב־2%. זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי, ויתרום משמעותית לפריון ולצמיחה במשק.
צוותי העבודה של בנק ישראל והאוצר המליצו השבוע לשר האוצר לחייב את בנק דיסקונט למכור את השליטה בחברת כרטיסי האשראי ויזה כאל, וזה לא סיפור פשוט. ססמת הפרסום של דיסקונט הייתה במשך שנים "בדיסקונט יש עם מי לדבר", אבל יש להתאים אותה למציאות ההזויה, כי במקרה זה לדיסקונט עצמו אין עם מי לדבר.
כל ניסיונות השכנוע של הנהלת הבנק להמשיך להחזיק בשליטה בכאל עלו בתוהו עד כה. עם זאת בבנק עדיין לא מרימים ידיים ובתום מאבק משפטי הם זומנו לשימוע. אם הוא ייעשה בנפש פיננסית חפצה וללא קיבעון מחשבתי, קיים סיכוי לא בלתי מופרך שהוועדה תשנה את המלצותיה. אגב, עמדת בנק ישראל הרשמית עדיין לא התקבלה, כך שעקרונית בבנק המרכזי יכולים לטעון שהמלצות הוועדה אינן מקובלות עליהם. אלא שהרושם המתקבל הוא שהמטרה סומנה עוד לפני שהחלו הדיונים, ושאנשי הוועדה לא ייתנו למספרים ולעובדות לבלבל אותם.
צוותי הרגולטורים עצמם סבורים שהפרדת ישראכרט מבנק הפועלים ולאומי קארד מבנק לאומי לא תרמה לתחרות. הם מציינים מפורשות ש"השפעת חברות כרטיסי האשראי על התחרות אינה משמעותית דיה כדי לערער את שיווי המשקל במערכת הבנקאית". מה שכן, הצוות הנכבד נתלה במילים מפוצצות כמו "התרומה להפחתת הריכוזיות" או "תרומה להגדלת התחרות בשווקים", שזה מפלטו של כל נבל פיננסי המעוניין לשווק את המילה "רפורמה", גם כשמעשית אין מאחוריה כלום ושום דבר.
"קבוצת דיסקונט לא הוכיחה את עצמה כמחולל תחרות" הוא עוד נימוק הזוי של צוות הרגולטורים. כדי לרענן את זיכרונם, נזכיר שדיסקונט בניהול אורי לוין היה הבנק הראשון שביטל את גביית הריבית על משיכת יתר של עד 2,000 שקל, ושהוא הפחית את העמלות על חלק מהערבויות. דיסקונט גם היה הראשון שהקפיץ את הריבית על פיקדונות בשקלים, וגרר בעקבותיו את כל המערכת הבנקאית. הבנק הוכיח את עצמו כמחולל תחרות גם בתחום המשכנתאות, בוודאי בתחום האשראי לבנייה.
העובדה שוויזה כאל היא חברת בת של דיסקונט מהווה כשלעצמה איום על חברות כרטיסי האשראי האחרות, ומרסנת את תאבון הריבית בעסקות תשלומים. דיסקונט גם מנע מוויזה כאל להעלות את הריבית כדי להוכיח את חשיבותה לקיום התחרות.
אין ספק שיום לאחר שדיסקונט ימכור את כאל הריבית בחברות כרטיסי האשראי תוקפץ, ושעוד נתגעגע לוויזה כאל הישנה והטובה. אבל מה אכפת לרגולטורים, שכבר בכלל לא יהיו בתפקיד.
לו המלצת הוועדה הייתה עבודת גמר אקדמית, כל מרצה סביר היה מחזיר אותה לסטודנט עם המלצה חמה לבחור בנושא אחר או למצוא אוניברסיטה אחרת. עצם רעיון העוועים של הפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים נולד בחטא. מדובר במהלך חסר תקדים ברמה הבינלאומית. על שום בנק בעולם הנאור לא נאסר להחזיק בשליטה בחברת כרטיסי אשראי שהיא חלק מעסקי הליבה שלו, ורק בישראל חושבים שהמציאו סטארט־אפ.
בתחילת הדרך, לפני חמש שנים, העמדה העקרונית של בנק ישראל הייתה שאין לבצע את ההפרדה של חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, כי היא לא תתרום לתחרות. בנק ישראל צדק כמובן, ועכשיו לא ברור מדוע הוא משנה את עמדתו. אם המהלך הוכח כמוטעה לגבי חברות כרטיסי האשראי האחרות, אז מדוע לנסות את זה גם עם דיסקונט? נכון שמקס וישראכרט מתייפחות על חוסר הצדק בהשארת כאל תחת המטרייה של דיסקונט, אך האם בכלל ראוי שענקית הפיננסים כלל ביטוח תשלוט בחברת כרטיסי האשראי מקס (בהתאם לעסקה שנחתמה)? והאם ראוי שישראכרט תישלט בעתיד על ידי ענקית ביטוח אחרת? האם "הריכוזיות" בחברות הביטוח כשרה יותר בהשוואה "לריכוזיות" בבנקים?
בשורה התחתונה, אין ספק שכאל בבעלות דיסקונט מועילה לצרכן, הן מבחינת הריבית והן מבחינת יוזמות צרכניות שהבנק נאלץ לבצע. האיום על מכירת כאל גרם לדיסקונט לצאת בשנתיים האחרונות מכליו עם יוזמות מבורכות. לכן אין סיבה שהאיום הזה לא יישאר תלוי ועומד באוויר, כדי לאלץ את דיסקונט להמשיך לפנק ולפנק ולהוכיח שהוא אינו סתם בנק אלא גם ידיד. כשאיימו על בנק ישראל לפצל את תפקיד המפקח לשניים - דאגה ליציבות הבנקים ודאגה לצרכנים - האיום עשה את שלו. בבנק ישראל יצאו בשפע יוזמות צרכניות. אם האיום עבד על בנק ישראל, אין סיבה שהוא לא יעבוד על הנהלת דיסקונט.
והערה נוספת לסיום: לא ברור מדוע בדיסקונט מתעקשים להחזיק בוויזה כאל ולא למכור. הם יכולים להפיץ 40% ממניות כאל לגופים מוסדיים, לרשום את המניות למסחר בבורסה ולהציף ערך שיאפשר רווח גדול. את התמורה ניתן לנצל כמקור הוני לביצוע עסקים רווחיים יותר, כמו אשראי לעסקים או בתחום המשכנתאות. גם חלוקת דיווידנד לבעלי המניות אינה מילה גסה.
את דרכו למפעל בכרמיאל עושה צורי דבוש, יו"ר חברת קליל הבורסאית, מדי יום ראשון. הוא מתעניין בפעילות העסקית במפעל, אבל מה שמעניין אותו במיוחד הוא ביקור בפארק הפרפרים, המקום שאת הקמתו יזם.
סיפור הפארק מראה שדבוש אינו עוד איש עסקים. לצד היותו תעשיין שנמנה עם מייסדי חברת ההייטק אמבלייז, הוא גם פעיל חברתי וחלק מהמיזם "אנו - עושים שינוי", מעין חממה למאבקים חברתיים. "אנחנו נותנים לאנשים המעוניינים לשנות עוולות חברתיות את הכלים להגיע למקבלי ההחלטות, ולנסות להשמיע את קולם. אנחנו הארגון הראשון שהצליח לאגד קואליציה של 40 ארגונים חברתיים, כמו 'מלידה עד 3', שפעל לשינוי החוק שיאפשר חינוך חינם גם לקטנים. אני מצפה שנתניהו יעמוד בהתחייבות הבחירות למעונות חינם", אומר דבוש.
דבוש הוא יו"ר ובעל השליטה בקליל תעשיות בע"מ החל משנת 2001. בנוסף לפעילותו החברתית הוא גם משקיע אנג׳ל ויועץ לחברות סטארט־אפ. "אני מרצה על איך לעשות עסקים בדרך אחרת, שמשלבת התייחסות לכל מחזיקי העניין, קרי לקוחות, ספקים, עובדים, מנהלים, סביבה וקהילה, ולא רק כמקובל עבור בעלי המניות", הוא אומר.
קליל תעשיות, שהוקמה בשנת 1950, מפתחת סגנונות של חלונות, דלתות וקירות מסך מאלומיניום. הפיתוח כולל את כל המרכיבים. בסיום הפיתוח קליל משווקת את המוצר לאדריכלים, יזמים ולקוחות קצה. קליל פעילה בבנייה פרטית, בנייה רוויה ומגדלים. מחירי היעד משתנים בהתאם ללקוח הסופי: ממחירים בסיסיים המותאמים לקוני דירות "מחיר למשתכן" ועד מוצרי פרימיום דוגמת סגנון ה"באוהאוס".
יש צדק בדברי דבוש. הייצור המקומי אכן מופלה לרעה, לעתים בצורה בוטה. כך למשל קיים פטור ממע"מ על קניות באונליין בחו"ל, בעוד בישראל משלמים מע"מ מלא. מורידים מכסי יבוא גם על מוצרים שמיוצרים בישראל. זה לא מזיז ליוקר המחיה ופוגע בתעשייה. אפליה בוטה יותר קיימת בחוק עידוד השקעות הון, המעניק הטבות ומענקים לתעשייה בפריפריה ש־25% מתוצרתה מיועדת ליצוא, בעוד השוק המקומי לא נהנה מהטבה כזאת.
דבוש: "מדובר בעוול שלא תוקן, ואני מנסה להשמיע את הקול שלי מעל כל במה ולומר שזה לא הגיוני שמדירים את התעשייה המקומית מההטבות. כדי להתמודד עם היצרנים בחו"ל לא צריך להגיע לשם. היבואנים דואגים שהם יגיעו לישראל, ואני נאלץ להתמודד מולם בכלים לא שווים".
עו"ד רם סואן הוא חבר מילואים ותיק. במהלך הקריירה העסקית שלו נפגשנו מספר פעמים, בין היתר כששימש כיועץ המשפטי הראשי של קבוצת סונול גרנית הכרמל, וכמנכ"ל הראשון של איגוד החברות הבורסאיות.
מאז פרש לגמלאות הוא עוסק במתן עצות למקבלי ההחלטות הכלכליות. כיום, כמו רבים, הוא מוטרד במיוחד מיוקר המחיה בתחום הדיור. חודשיים לפני הבחירות נערך לכבוד שר האוצר אביגדור ליברמן מפגש חברים שיזם איש העסקים גד זאבי במגדלי אלישע בחיפה. סואן לכד את תשומת לבו של ליברמן בהצעה שעשויה להוביל להוזלת מחירי הדיור.
"אומנם ניסיתי להקשיב, אך בנסיבות הזמן והמקום לא ניתן היה לפתח את הדיון בנושא. לפיכך, אהיה אסיר תודה אם תואיל לעיין בהצעתי או שתורה למי מעוזריך הכלכליים לבחון הצעה זו", כתב סואן לשר האוצר.
ההצעה מבוססת לדבריו על שיטה מפא"יניקית ותיקה שרבים נהנו ממנה בעבר, ומתייחסת לבנייה במקרקעין שבבעלות רשות מקרקעי ישראל: מי שרוכש דירה יקנה אותה ללא מרכיב הקרקע, שנשארת בבעלות המדינה, וישלם רק על הבנייה.
הקרקע מהווה כיום 50%־60% ממחיר הבנייה, ועלות הבנייה כולל מסים היא היתרה. מחיר דירה ממוצעת של 1.5 מיליון שקל, ללא מרכיב הקרקע, יעמוד על כ־600 אלף שקל בלבד. הקרקע תוחכר לקונה בחוזה חכירה מול רמ"י. עלויות הבנייה, כולל הוצאות הפיתוח, המסים, האגרות כולל הרווח - יחולו כאמור על הקונה. עלות הקרקע בעסקה תיגרע כאמור מהמחיר המיידי, אבל לא לטווח הארוך.
בעד הקרקע ישולמו לרשות מקרקעי ישראל דמי חכירה חודשיים הנפרסים כמקובל ל־49 שנים, דהיינו ל־588 תשלומים חודשיים. בשיטה זו המדינה דוחה את הכנסותיה המיידיות ממכירת הקרקע ופורסת אותן לטווח ארוך, בתמורה לדמי חכירה חודשיים.
עם זאת, צריך להביא בחשבון שכדי לוותר על הכנסות ממכירת קרקע צריך אומץ לב ציבורי פוליטי. נזכיר שהכנסות רמ"י ממכירת קרקעות זינקו ב־2021 ב־141% ל־29.35 מיליארד שקל. זה מקור הכנסה דמיוני, שקשה עד בלתי אפשרי לוותר עליו בתקציב המדינה.
עם זאת, דומה כי בעיית מחירי הדיור הגיעה למצב משברי המחייב פתרון מחוץ לקופסה, וההצעה הנוכחית אכן רלוונטית ביותר. רכישת דירה אינה מוצר מותרות, אלא חלק מהחיים עצמם. אם מדינת ישראל הרשתה לעצמה "לבזבז" למעלה מ־10 מיליארד שקל בתוכניות כמו "מחיר למשתכן", "מחיר מטרה" ועוד (הכסף הלך לקונים, ושיהיה להם לבריאות), אין סיבה שלא לבחון הצעה שבבסיסה היא מימונית, שתסייע למאות אלפי חסרי דיור.
בסופו של דבר, הכסף עבור הקרקע יחזור לקופת המדינה לאורך השנים. לשר השיכון הבא, ולא משנה מאיזה עדה, יש הזדמנות רצינות לבחון את ההצעה, המתאימה לא רק לזוגות צעירים אלא גם לשכבות מוחלשות.
לשכת סוכני הביטוח נמצאת בימים אלה בעיצומו של קמפיין טלוויזיוני בהשקעה של מיליון שקל, שנועד להעצים את מעמדו של הסוכן. "ברגע האמת ניצב סוכן הביטוח לצדך", נכתב בקמפיין. אייזיק נבחר לנשיאות הלשכה לפני עשרה חודשים, אך את רשימת האתגרים הוא יתקשה להשלים גם אחרי עשר שנות כהונה. אחד מהם נוגע דווקא לצד האישי. מדובר בהסתבכות של חברת האשראי יונט קרדיט שהייתה בבעלותו.
"אני יודע לעשות הבחנה בין העניינים האישיים, העסקיים והקהילתיים (המעורבות בהפועל חולון בכדורסל - י"ש). אני משמש כנשיא הלשכה פרו בונו", אומר אייזיק. "באתי ללשכה משלוש סיבות: האחת, מהמקום הכי נקי להחזיר משהו לתעשייה שעשתה לי הרבה מאוד טוב משנת 1989, הדאגה לעסק ולבני משפחתי שהם ממשיכי דרכי, והדאגה גם לסוכני הביטוח. הגעתי למקום בעייתי.
ברמה האישית אני מתמודד עם הפרשה ואני ממשיך כרגיל. זה לא נעים, אבל אני מתמודד. הפרשה מבחינתי היא כמו מחלה כרונית: מדובר בבעיה קשה, אבל אני מנסה למזער נזקים אישיים".
מאז כניסתו לתפקיד הצטרפו ללשכה 600 סוכני ביטוח, והיא מונה כיום 5,100 חברים. על פי נתוני האוצר, מספר התלונות נגד סוכני ביטוח נמצא במגמת ירידה. ועדיין, הלשכה מחפשת הכרה סטטוטורית במעמדה, כמקובל אצל רואי החשבון או לשכת עורכי הדין.
"הגיע הזמן לשנות את מעמד סוכני הביטוח. הלשכה מנודה מהוועדה המייעצת למפקח על הביטוח, ולא ברור מדוע. לבנקים יש נציג בוועדה, אבל לנציג סוכני הביטוח, או אפילו לחברת הביטוח, אין נציגות".
אנחנו משווקים פוליסות חיסכון בהצלחה בלתי רגילה. יום אחר בשלהי 2016 חברות הביטוח קיבלו מכתב מהממונה לשעבר דורית סלינגר, המודיע שלפירמות לא תהיה יותר אפשרות לחסוך את הכספים דרך סוכנים. כשהגעתי לתפקיד, שיגרתי מכתב לד"ר ברקת ולאחר חודשיים קיבלתי תשובה שפוליסת ביטוח נועדה לשרת אדם ולא פירמה. לא אוותר ואפנה ליועצת המשפטית לממשלה, ואם זה לא יצליח - נעתור לבג"ץ".
"זה נכון גם לגבי חברות הביטוח שמתעלמות מהסוכנים ומעדיפות למכור דרך מוכרנים, שעולים להן יותר כסף. סוכן מקבל עמלה רק על ההצלחה, ולשכירים נותנים שכר ובונוסים. בכל הזדמנות אני משמיע את קולי, ואעלה את הסוגיה בפני יאיר המבורגר, הבעלים של הראל, בכנס השנתי הקרוב".
התרעות פיקוד העורף