קראתי לו ישמעאל והוא היה מתנה לנעמי אחרי שהתאוששנו ממותו של ויטו. בשלב ההוא של חיינו יחד חשדתי שהנאתי מישמעאל תהיה קצרה וכך היה. הוא חי איתי כמה חודשים במיין כשנעמי התארגנה בפיטסבורג, והוא היה אחד הגורים היותר מתוקים שהיו לי. לפעמים אני מביט בצילומים שלו בנייד, מפגין סקרנות שעלולה להרוג; כמה מהצילומים האלה הם בעיניי כל מה שנדפק בחיי בכדור פרווה. או כך אני מעדיף לזכור את זה.
פעם בכמה זמן אני מקבל צילום שלו מחייו בפיטסבורג. לאחרונה מהדירה החדשה שעל הגג המשופע שלה הוא מסייר בשמש. הוא קטן וקומפקטי מוויטו, ובינינו, גם האינטלקט שלו לא מתקרב למקור. יש חתולים מתוקים שהם רק חתולים, כמו ישמעאל; יש חתולים שהיו אנשים בגלגול הקודם, כמו ויטו. מעל שניהם מרחף הקסם של ארבקל, אבל למה לדשדש ברסיסי לב שבור.
בהמולה הגדולה שהייתה חיינו לפני עשר שנים, לקח לנו יותר זמן ממהירות התגובה הרגילה שלנו לזהות את מצוקתו של ויטו, הגדול הקשיש שלנו. ויטו הגיב תמיד בהתנהגות היסטרית ובמצוקה נפשית ניכרת ונראית לעין לשינויים בזרימת החיים בבית, ובמבט ראשון ניתן היה לייחס את סטיות התקן שלו לנזילות הקיום שהציפה אותנו. היה לנו ניסיון של 40 שנה עם חתולים, וכאשר ספרנו בסופו של יום את הסימפטומים שוויטו הפגין, הבנו שפעם נוספת ומוקדם יותר ממה שקיווינו וייחלנו, שהחתול שהיה חלק כה חשוב בחיינו הסגיר סימנים של אי־ספיקת כליות.
היינו קהים יחסית, משום שזה קרה לפני שמיכאיל, הנפרולוג ממוצא רומני בבנגור, הסתכל בתוצאות בדיקות הדם והשתן שלי ובישר לי שלדעתו אני בשלב 4. מהשיחות שלנו על תל אביב, אף פעם לא בגעגוע גדול מדי, התרשמתי שהיינו מאותו שבט. לא היה במיין מקום לאכול איקרה, מורטורה ומיטיטיי. במומיצה לא עסקנו.
ויטו לא רבץ כהרגלו בפינותיו המועדפות; ניתור של 20 ס"מ היה גדול מכפי כוחו; הוא ירד מהמיטה לשטיח בערך כמוני, מסויט מהחשש שייפול; הוא הפסיק לאכול ושתה בצמא ממכלי המים שעמדו לרשותו בפינות רבות של הבית; והוא לא הצליח להגיע לקופסת החול שלו, שהפכה בשנים האחרונות להמלצה מנוסחת בלבד לעשיית צרכיו; שתן הוא נתן היכן שעמד באותו רגע. לאהוב חיית מחמד זה לנקות אחריה לעת בלותה הגריאטרית ולסמן את הרגע כאחד משיאיו של היום.
מזמן הפסקנו להתרפק על תרחישים אופטימיים וקלים לעיכול בכל שקשור לבריאותנו; את העיקרון הזה החלנו על סביבתנו. רוב חיינו עברו עם נחיל תסמינים מזמזם סביבנו כמו להקת ארבה, ואחרי 50 נותרה שלולית קטנה של שמן מנוע היכן שעמדנו. כאשר הווטרינרית מהקליניקה בחורשה שחלונותיה פנו לאוקיינוס, התקשרה שעה אחרי שוויטו נמסר לטיפולה המסור ועדכנה אותנו בשיח הממולמל של רופאים שאכפת להם במצבו של הפציינט, בברירות המחדל המרות שניצבו בפנינו, לא היה לנו ספק לאן מובילה הדרך.
אנחנו אנשי חתולים ורוב הזמן הקפדנו שהחתולים שחיו איתנו נכנסו לביתנו מהרחוב. הם הגיחו לעולם בנסיבות שלא היו קשורות בנו או בעניין שלא היה לנו בחתולים גזעיים, בעלי ייחוס, תעודות ופרסים. יש דיון פילוסופי ופרקטי לא פתור בחיות מחמד הבאות לעולם ביוזמת מגדלים מקצועיים המייצרים שושלות מפוארות של חתולים וכלבים שייחוסם מגיע עד בית המלוכה הבריטי וטירת ווינדזור. אלה נועדו לשעשע אותנו ולהנעים את זמננו באמצעות יופיים, טיפוחם ויכולתם המוכחת להנעים את זמננו, וזה בעייתי. בעיקר משום שהעולם מלא להתפקע בחתולים המסתובבים ברחובות ללא בית וסובלים מהתנכלות שיטתית ואכזרית.
חתול שמחירו 1,500 דולר הוא פריבילגיה יקרה ומעט מעוותת מכיוון הטעם הטוב ושיקול הדעת. זה לא גרע מאהבתנו הגדולה לוויטו, חתול אציל שהסתובב עם זנבו זקור בגאווה בעלבתית, נשמה אנושית שהתגלגלה לאריזת פרווה נדירה ביופייה ובהליכותיה. וכמובן אינטליגנציה חד־פעמית שלא תחצה את חיינו יותר.
אחרי שהווטרינרית גמרה למסור לנעמי את הפרוגנוזה שלה, לא היה לנו ספק מה הוטל עלינו. לצערי לא אליי מתכוונים כאשר אומרים שזה ייגמר בבכי. אינני בוכה מספיק, לעולם לא ברגע הנכון כדי לשכנע את הסובבים אותי באנושיותי, ואפילו על הוריי וחבריי הקרובים ביותר שהלכו לעולמם והשאירו אותי די לבד בעולם, לא בכיתי בזמן אמת אלא בשיהוי ניכר. לפעמים הדעת מוסחת על ידי תעוקות גדולות - אף שאינני מאלה הגורסים שחתול הוא רק חתול, כלומר חיה - וזה היה המצב עם דעיכת ויטו. נעמי הייתה נחרצת וכך גם אני, שלא נתקע בוויטו אינפוזיה לעירוי נוזלים או התקן זמני מתחת לעור, כדי להאריך את חייו באופן מלאכותי לחודש על מנת שנוכל להיפרד ממנו בתנאים נוחים לנו.
הווטרינרית דיברה איתי בחדר הטיפולים ומהרצאתה המלומדת ליקטתי את המידע הרלוונטי. מתישהו גיליתי שאני צריך להישען על שולחן הנירוסטה, רגליי לא היו יציבות מספיק; מכיוון שאמריקאים מסוימים אוהבים חיות יותר מאנשים, לא עשתה הווטרינרית את החלטתי הנחושה לקלה יותר. היא לא נתנה לי להרגיש חלילה כרוצח חיות סדרתי, אבל אני מנחש שהיא נתקלה באנשים שהעדיפו חתול גוסס שניתן לחלץ ממנו חודש או חודשיים נוספים שבמהלכם אינו מבין מדוע תקועה בו מחט המערה נוזלים או מדוע הוא משתין על עצמו. באתי מצויד בדעה נחרצת ואחידה של משפחת מיברג כולה, משום שטרחתי לעדכן את ילדיי שאינם גרים בבית.
שמעתי את עצמי שואל אם היא חושבת שאני לא בסדר או אייכמן של החתולים, אם אני דבק בהחלטה המשפחתית שלא להאריך את ייסוריו. בחירתי לשרבב את אייכמן לדיון, במיין מכל המקומות, הייתה שגויה בעליל, בעיקר משום שהווטרינרית לא ידעה על מי אני מדבר. היא הופתעה במקצת מסירובי לקבל את אפרו של ויטו בקנקן ברונזה כדי לשים על כרכוב האח, או טביעה של כף רגלו בחימר במסגרת דקורטיבית נאה. כאשר אחד מילדינו הציע בטלפון שנמצא מיידית גור חתולים חדש כדי לשוב לחיים בעזרתו, נדה נעמי בראשה בשלילה מוחלטת. לא הפעם ולא כל כך מהר.
כאשר גמרו המובילים לארוז את ביתנו ברמת השרון והמכולה התמלאה, עשו עצמם בני הבית כמי שאינם רואים את ויטו הצעיר. הדילמה לא הייתה מיידית, משום שנעמי ועמנואל המריאו למיין אבל אבנר ואני נשארנו בדירה שכורה ברמת השרון כדי לאפשר לאבנר לסיים את בחינות הבגרות, כך שוויטו נשאר איתנו. כאשר הגיע תורנו להתקפל, נותרתי לבדי עם ההחלטה.
אינני יכול להעיד על משפחות אחרות, אבל אני מניח שרבים וטובים שאינם ראויים לסקילה היו מוצאים לוויטו בית חם ואוהב. מכיוון שאת עשרות החתולים וצאצאיהם שחלפו בביתנו במהלך חיינו בישראל אני הבאתי, הבנתי שכולם שוב סרים מדרכי ומניחים לי לעשות מה שאני עושה טוב מאחרים - להיות אידיוט. אין דרך קלה ובטוחה יותר מאשר לקחת את החתול איתך בטיסה לאמריקה, אבל היה עליי לעצור באירופה, וזה לא היה פרקטי לטלטל איתי את ויטו בעקבות יחידת "כידון" של המוסד לפריז, מינכן, וושינגטון ולילהאמר.
לא התלבטתי לרגע. טרם ירדה לעולם אפשרות שאפרד מהחתול הנפלא הזה שלגופו השעיר והשמן התגלגלה נפש נדירה במסירותה, אהבתה ונאמנותה. הרבה יותר מינורית ועמוקה בקרבתה לבני המשפחה מאותם גולדן רטריוורים התוקעים את רגליהם באשכיך, בוטשים בחיבה, מלקקים אותך בלשון רטובה ומתגלגלים איתך על השטיח עד שנתפס לך הגב. ויטו ישב מטר ממך, אמד אותך בעיניו הכחולות שמהן נבעה תבונת הדורות, הניח לך לגשת אליו וללטף את ראשו וצהל פנימה; כאשר הרמת וערסלת אותו בידיך על גבו, הוא הרפה את שריריו ופתח את רגליו כנפקנית הזולה ביותר. או שניגש אליך וחיכך בברכה את ראשו ברגלך והסביר לך בהיגיון חתולי מה הוא רוצה.
באותם ימים פעלה בישראל קבוצת וטרינרים המתויקת אצלי כחבורה הנפלאה ביותר של אוהבי אדם וחיה שפגשתי, שהעניקה מענה לאנשים במצבי. הם הכינו לוויטו את הניירת שרשויות הבריאות האמריקאיות דורשות שיילוו חתול ומזוודתו, חיסוניו והרזומה שלו. הם לקחו אותו לווטרינר המחוזי בלוד שבדק אותו וחתם על הטפסים. הם טיפלו בו עד מועד הטיסה והעלו אותו לטיסה לציריך שם חיכו לו דיילים מוסמכים עם מגש נטיפי לינדט שהעלו אותו על טיסה למונטריאול.
שדה התעופה הקנדי היה הקרוב ביותר לביתנו במיין וערוך לקלוט חיות מחמד. שם אספה אותו אישה מופלאה בעלת פנסיון לחתולים. הניחה לו להתאקלם עשרה ימים על פי החוק שנועד להתחשב ברווחת החתול ואחר העמיסה את ויטו במכוניתה ונהגה ממונטריאול למיין, מרחק של עשר שעות עם עצירת ביניים ללילה כדי לא להכביד עליו. ביום שנקבע דפקה האישה על דלת ביתנו והגישה לנו את החתול.
יטען אוהב חיות מצפוני כי התלאות והעינויים שעברו על ויטו בדרכו למיין נועדו לשרת אך ורק את טובת בעליו. אין לי תשובה מדעית לטיעון הזה, כשם שאינני יודע כמה כואב ללובסטר כאשר שולקים אותו. אבל אני בטוח שהזיכרון המסוים של התלאות הללו נמוג אצל ויטו והוא בטל בשישים בהשוואה לעשור שעבר עליו בחיק משפחתו. לא רק משום שאני מקנא בו ובחייו כל יום מחדש; לא רק בגלל ההנאה שהפקנו מחברתו ומהאהבה שהוא החזיר לנו או שגם אני רציתי שמשפחתי תאהב אותי כך. אלא משום שאינני מסוגל ליישב את המחויבות שלקחתי על עצמי כאשר הבאתי אותו הביתה עם נטישתו כפצוע בשטח.
מהבחינה הזאת בלבד עשינו הכל כדי לפצות אותו על אותם שבועיים שבהם היה נדמה לו שחייו לקחו תפנית אכזרית. לא היה מראה מכמיר לב יותר מאשר אחד מילדינו מגיע לביקור והדבר הראשון שעשה היה להרים את ויטו, כמו שהוא אוהב, והחזיק אותו בידיו כמו התינוק של הקוזינה. לא היה מראה צובט יותר מוויטו ישן שעות על רגליה של נעמי כאשר היא צפתה בטלוויזיה ופקח את עיניו לעתים רחוקות כדי לבדוק שעולמו ניצב עדיין על כנו. שתי דקות אחרי שנכנסנו למיטה בלילה הגיע ויטו ממקום רבצו האחרון, אגר כוחות לקפיצה המאתגרת בשל גילו ומשקלו, נכנס למיטה כמו קווין ספייסי לבמה באולד ויק, טופף מעדנות מרגליה עד ראשה, היטיב ברגליו את הכרית המונחת בין הוריו, נשכב עליה והסתובב מצד לצד בהפגנה של שביעות רצון עילאית טרם שהניח את ראשו, עצם את עיניו וגרגר כמו ג'ון דיר קטן.
40 שנה ישנו עם חתול אחד במיטה לפחות, ולמרות העלבון הרטרואקטיבי לחתולים שכבר אינם איתנו, אין ספק שוויטו הוא הילד הרביעי שלא היה לנו. הוא היחיד שלא יהיו לו טענות כלפינו; שלא יזכור אותנו כהורים שהסירו חגורה פעם בשבוע או נטשו אותו ברגעיו הקשים ביותר; ויטו היה אסיר תודה יום־יום. אם עזבנו את הבית לשבוע, השארנו אותו בחברת אישה שהתחרתה בנו על אהבתו. כאשר שבנו הוא היה כה נפוח ומלא שהוא בקושי קם ממיטתו בניסיון להסתיר שיהוק של טונה.
לא הייתי מאושר מחיים שחלק בלתי נפרד מתפריטם היה פרוות חתול בכל מקום, כולל באוכל. הרגלי ההיגיינה שלו היו לקויים מהיום הראשון. זה לא היה כיף לקום כל בוקר אל ערמת גללים על השטיח, אבל בשנים האחרונות גילה ויטו התחשבות רבה: פיפי הוא עשה בעיקר בקופסה, וגלליו היו קשים וקלים לניקוי אף על פי שמתישהו יהיה צריך להחליף את השטיחים. הוא אהב לעשות את צרכיו בחוץ, בטבע, אבל חלק ניכר מהשנה הייתה האדמה מכוסה בשלג עמוק שוויטו תיעב.
כמו אבי לפניי הצלחתי להתחמק מרוב עבודות הבית עד שנותרתי בגפי, ולכן אין לי על מה להלין. צדו השני של אותו מטבע היה שוויטו קשור לנעמי והיה כרוך אחריה יותר ממני. היו לנו, אב ובנו, רגעים מיוחדים יחד, אבל לא דמו לקשר העמוק בין החתול לאמו. תפסתי את ויטו במונחים יותר אינטלקטואליים. כאב וכבעל היה לי חשוב שביתנו לא יהיה שידור חוזר של בית הוריי מבחינת היחס לחיות מחמד. לכן התעקשתי שהוא יהיה מלא חתולים. אין לי סבלנות לאנשים שלא אוהבים חתולים ומפזרים אגדות אורבניות עליהם, כמו המיתוס על החתול שיקפוץ לעריסה ויחנוק את התינוק. החתולים שלנו שכבו מתחת לעריסה ושמרו עליה.
בסוף ויטו לא ניקה את עצמו כפי שניקה פעם, אבל זה מה שקורה לחתולים וגברים מזדקנים. הווטרינרית שספרה לו את הטבעות ברגל (סתם) טענה שהוא בן 15. חתול בגילו של ויטו מתחיל לכבות מנוע אף שעל הנייר היה יכול למשוך עוד כמה שנים. כל יום נוסף במחיצתו היה יום במחיצת תבונה חתולית, תפיסת עולם והמלצה מנוסחת לדרך חיים.
לקראת הסוף הוא רבץ הרבה, מה שקורה גם לי. השיטות השונות שבהן העיר את נעמי שוות סיפור. כמו גם אצילות התנהלותו. חתול אוהב אותך לא פחות מכלב הוא רק אינו מתבזה כדי להפגין את אהבתו. ישמעאל? אני מתגעגע אליו כפי שאחאב נהה אחרי מובי דיק.