1. התחושה בפתיחת מושב הכנסת ה־25 כי הדור הולך ופוחת היא נוסטלגיה שאינה תואמת את העובדות. הח"כים הנוכחיים הם לרוב חדים, מלומדים ומיומנים יותר מהדור הקודם. אבל מכולם, בכותל המזרח של הח"כים המשמעותיים, בולטת דמותו העגלגלה של מנסור עבאס, אשר ביום השבעת הכנסת נשאר באולם בעת השמעת "התקווה", ובניגוד לחבריו כיבד את ההמנון והדגל.
כמעט מאה שנה מחכה המפעל הציוני למנהיג ערבי ישראלי דוגמתו. בבחירות האלה לא רק שהציבור שלו לא הקיא אותו, אלא להפך. הוא הפך למנהיג הערבי שקיבל הכי הרבה קולות בבחירות. בקיצור, ייתכן מאוד שעבאס הוא תופעה היסטורית חשובה המתהלכת בבית המחוקקים בימים אלה. צריך לקוות שלא נחמיץ אותו בגלל שיקולים פוליטיים קצרי טווח וחשדות מפוקפקים.
2. יש בליכוד שפע חברי כנסת מוכשרים שצלחו את המבחן הקשה של הפריימריז, ומספר מועמדים משובחים הכריזו על רצונם בתפקיד יו"ר הכנסת: השגריר לשעבר באו"ם דני דנון, סגן השר לשעבר יואב קיש והשר לשעבר אופיר אקוניס. כולם מועמדים ראויים, שסביר להניח שלו נבחרו היו יודעים להמשיך את התנהלותם האמיצה ומעוררת הכבוד של קודמיהם יולי אדלשטיין ויריב לוין.
בלטה מאוד עמידתם האיתנה של שני האחרונים מול המעידה הלא אופיינית של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, בניסיונה השגוי והמסוכן לפרוץ, בסיבובים הקודמים, את הגדר המפרידה בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת, כדי להאיץ בחירת יו"ר הכנסת מהשמאל בניגוד לתקנון הכנסת.
אלא שבחירת יו"ר הכנסת היא הרבה יותר מבחירת עוד בעל תפקיד. יו"ר הכנסת, לצד נשיא המדינה וראש הממשלה הם שלושת הנבחרים שכל העם נושא אליהם עיניים. המסר ששלוש תמונותיהם של האישים הללו משדרות ביחד חשוב שישקף, אם ניתן, את הבשורה המתוקה של היותנו עם אחד. בעיני רבים זהו הדבר מה הנוסף, הלא אישי, אלא התנועתי־לאומי הסמלי, שאותו חשוב מאוד להביא בחשבון כאשר בוחנים את מועמדותו של השר לשעבר דוד אמסלם לתפקיד.
3. ראוי לשבח את יאיר לפיד על ההחלטה שקיבל ביום פתיחת הכנסת לוותר על הנאום האופוזיציוני שהכין מראש ועמד להקריא במליאה, בשל הרצח המחריד באריאל. לדידי זו פתיחה ברגל ימין של תפקודו כיו"ר האופוזיציה. אבל לצד השבחים ללפיד בעניין זה, אי אפשר שלא להביע תמיהה לנוכח היעדר ההתייחסות התקשורתית לפער הצועק לשמיים בין הביקורת הקשה הנמתחת על מרב מיכאלי במפלגתה בגין הפלת מרצ, להיעדר מילת ביקורת פנימית על מנהיג יש עתיד באותו הקשר בדיוק.
הדיכוטומיה החדה כל כך ממחישה כמו נייר לקמוס את הפער בין מפלגה לגיטימית למפלגה שאינה לגיטימית: בעוד במפלגת העבודה רעדו אמות הספים - חברי מפלגה מחו, מוסדות כונסו, ומיכאלי נאלצת לנצל כל גרם מכישרונותיה הרטוריים כדי להיחלץ מהמתקפה - ביש עתיד אפילו לחישה דקה לא נשמעה. עוף לא צייץ בשמיים וגם חבר סיעת יש עתיד לא צייץ בטוויטר. זה ההבדל הבולט בין מפלגה ולו קטנה שנשמה באפה, שתשרוד ותשגשג, לבין ישות חנוטה נעדרת עתיד, יהא גודלה אשר יהא.
4. השתתפתי בשבוע שעבר בכנס בינלאומי שאירחה מפלגת האופוזיציה הראשית ברומניה, אאור (זהב). הסיפור שלה מוכיח את נכונות האמרה שבפוליטיקה הכל אפשרי. מדובר במפלגה שהתמודדה לראשונה לפני שנתיים, וכמו הדר מוכתר קיבלה בסקרים שברי אחוזים, אבל כשנפתחו המעטפות השיגה קרוב ל־10% מהקולות. כעת היא מקבלת דרך קבע מעל 20% בסקרים, חרף נוכחות דלה בתקשורת, שסיבתה היעדר משאבים. המפלגה מסרבת בעיקרון לקבל מימון מפלגות. אאור היא מפלגה שמרנית, הדוגלת בערכי משפחה, מסורת, שוויון הזדמנויות חברתי, ובעיקר מלחמה בשחיתות.
הכנס הבינלאומי שארגנה המפלגה בבניין הפרלמנט התמקד בהתנגדות למגמה להפוך את האיחוד האירופי למדינה אחת: ארצות הברית של אירופה. לשיטתן של המפלגות שהשתתפו בכנס, האיחוד האירופי נועד להיות מסגרת כלכלית בעיקרה של מדינות לאום עצמאיות, ולא מסגרת־על פדרלית. הם היו רוצים לחזור לימים שבהם האיחוד האירופי נקרא עדיין השוק האירופי המשותף.
בכנס השתתפו נציגים של מפלגות שמרניות מפולין, צ'כיה, סרביה, בולגריה, בלגיה, ספרד ופורטוגל, וגם ממפלגת פראטלי ד'איטליה, העומדת בראש הקבוצה השמרנית בפרלמנט האירופי, שבה חברות רוב משתתפות הכינוס. ייצג אותה יו"ר הסיעה השמרנית האיטלקית בפרלמנט האירופי, קרלו פידנצה, שהוא יד ימינה של ראש הממשלה הטרייה ג'ורג'ה מלוני.
מזווית ישראלית היה האירוע מחמם לב. היחס של השתאות מהולה באהדה שלו זכתה ישראל היה בממדים חריגים, כאשר השם המדובר ביותר היה לא אחר מאשר בנימין נתניהו. קשה לתאר במילים את עוצמת ההשראה שהשמרנים האירופיים שאבו מניצחון הליכוד בבחירות. ומעבר לכך, האמונה של המשתתפים הרומנים, כמו גם מרבית האורחים, ביכולותיו של נתניהו לקדם את השלום באירופה – היא כה עתירת ציפיות, עד שהיא מחייבת ריסון.
ההפרזה בפוטנציאל השילוב של היחסים שלו עם פוטין, יחד עם ה"קשר היהודי" עם זלנסקי, שצברו שם תאוצה מפחידה, הביאו אותי לנסות לצנן את ההתלהבות. לשם כך השתמשתי בהצבעה באו"ם ערב קודם והזכרתי שבינתיים ישראל כבר "הצליחה" ליצור שיתוף פעולה רוסי־אוקראיני ראשון בכך שהצביעו כתף אל כתף בעד ההצעה האנטי־ישראלית.
מעבר לעמדות הבסיסיות המשותפות וההתבסמות מניחוח ניצחון המחנה השמרני בבחירות בישראל, באיטליה ובשוודיה, ואפילו הניצחון הדחוק המסתמן בבית הנבחרים האמריקאי, בא בכינוס לידי ביטוי הגינוי חוצה האהדות הקודמות של חלק מהמשתתפים, למתקפת רוסיה על אוקראינה. זאת בניגוד מובהק להאשמות נגד מפלגות הימין האירופיות בכלל והמארחת בפרט על תמיכה בפוטין.
ההאשמות נעדרות הבסיס הללו הן חלק מתסמונת אירופית מוכרת ולא חביבה. כאשר מפלגת ימין חדשה פורצת קדימה, שולפים נגדה טכניקה בדוקה, גרמנו־סובייטית: הדבקת תוויות רעילות כדי לעצור את דהרתן. שתי ההאשמות היעילות היום באירופה כד לחסל יריב פוליטי הן - האחת אנטישמיות, והשנייה זיקה לפוטין. זה בדיוק מה שהממסד הרומני מנסה להדביק למפלגה החדשה כדי להקשות על המרוץ שלה לנשיאות או לראשות הממשלה ב־2024.
ג'ורג' סימיון, מנהיג אאור, חזר ותקף את פוטין בכנס והגדירו כמשוגע. לא בדיוק התבטאות של תומך נלהב הזוכה למימון בסתר מרוסיה, כפי שטענו משמיציו ללא כל בסיס. גם ליחס לו אנטישמיות זהו הבל הבלים. אבל הקואליציה הרומנית המפוחדת של בורגנים וסוציאליסטים נאחזת בעלילה נפתלת: על רקע ביטול כללי של לימודי החובה בהיסטוריה שעליו הוחלט ברומניה, תבעה אומנם אאור להשיב את חובת לימוד היסטוריה, כולל לימודי השואה, אבל לא כנושא חובה בלעדי. המחלוקת הזו נופחה לממדים גרוטסקיים, והוצגה בזדון כהתנגדות גורפת ללימודי השואה מטעמים אנטישמיים, מה שלא היה ולא נברא.
הבעיה שסטיגמות שליליות, גם אם הן מבוססות על שקר מוחלט, נדבקות וקשה להסירן. מצער שדווקא רבים מבני העם שיותר מכל עם אחר בהיסטוריה סבל מעלילות דם, כשהדברים נוגעים לאחרים, נוטים להדהד סטריאוטיפים המבוססים על שקרים גסים שהם היפוכה המוחלט של האמת, ללא סינון, ללא בדיקה, ולו שטחית, כמו היו תורת משה מסיני.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד