בכניסה לכנס יחסי ישראל־ארה"ב עמד איש העסקים יוסי הולנדר, ובחיוך אדיב שסתר באופן מוחלט את חומרת דבריו, אמר שהישראלים בכלל לא מבינים את המציאות. "אנחנו ממשיכים ללעוס אם כן או לא שתי מדינות, אבל השיח החדש בחוץ הוא לגבי עצם זכותה של מדינת ישראל להתקיים". כל זה נאמר עוד לפני הידיעה שה־FBI יפתח בחקירה סביב נסיבות מותה של שירין אבו עאקלה, שנראית כמו רמז עבה מאוד לבנימין נתניהו וממשלתו הנרקמת: ימין־חרדים־דתיים מלא־מלא.
גם אם כעסנו על המאמר האחרון של תום פרידמן, שטען ש"ישראל שהכרנו איננה עוד", כולנו חשים על בשרנו את השינויים שחלים במדינה. אבל במקביל, גם אמריקה השתנתה כמעט ללא הכר. מעמד הביניים נחלש ואיתו גם המיינסטרים, שכבר לא מתאחד סביב בייסבול, קוקה קולה ופאי תפוחים.
"תראו את רובע קווינס, שהוא שווה ערך לעיר הרביעית בגודלה בארה"ב: מחצית מהתושבים בכלל לא נולדו בארה"ב ומדברים שם כ־200 שפות", אמר דני דיין, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע וקונסול ישראל בניו יורק, והיום יו"ר "יד ושם". "במשך שנים האמריקאי הקתולי ג'ו קראולי שייצג את קווינס בקונגרס, היה פרו־ישראלי ומס' 4 בהיררכיית הבכירות אצל הדמוקרטים, והוא הוחלף על ידי אלכסנדריה אוקסיו־קורטז (AOC), דמות מפתח אנטי־ישראלית שנלחמת כדי לייצג את הפורטוריקנים האמריקאים".
רוב הישראלים לא עוקבים אחרי מה שנעשה בקונגרס, אבל מדי פעם מגיעות לחופי המזרח התיכון אדוות מזדמנות מפוליטיקת הזהויות, שחרפנה את אמריקה בדרך שונה משהיא חרפנה את ישראל. אחרי ההתמרמרות האנטי־יהודית של קניה ווסט ושל קיירי אירווינג, הגיע בסופ"ש האחרון גם הקומיקאי השחור דייב שאפל עם אמירות אנטי־יהודיות משלו. שלושה ידוענים שחורים עם אמירות אנטישמיות מהווים תופעה שפשוט לא ברורה לנו כישראלים. מה לעזאזל הם רוצים בכלל?
אבל מה שנראה לנו הזוי, מחלחל לחיי היומיום של יהודי ארה"ב בלי קשר לדעתם הפוליטית, וכדאי שנבין את ההשלכות. "באמריקה מאמינים בהצטלבותיות", אומר גידי גרינשטיין, מנכ"ל מכון ראות, "שלפיה יש דמיון בין קבוצות מוחלשות שלכאורה נובע ממערכת גזענית, הגמונית ולבנה". באמריקה לא שמעו על ישראל הראשונה והשנייה, ובעולם שבו יהודים נחשבים לבנים ופריבילגים - אנחנו לא בצד הנכון.
דיוויד ברנשטין, מנכ"ל המוסד היהודי לערכים ליברליים, מסביר שהטרנד הוא שכל מי שנמצא מעל קו האמצע - למעשה אשם בדיכוי. במסגרת הזו - אנטישמיות נחשבת ליללות שווא שמחביאות עוולות הרבה יותר גדולות (גם כנגד השחורים), ולכן אסור בכלל לדבר עליה, כי זה מסיט את הדיון מהדיכוי האמיתי. קצת קשה להילחם במשהו שאסור לדבר עליו, וזו אחת מהבעיות. "בקמפוסים כבר לא מדברים על 67', הדיון הוא על 48' ועל זכות הקיום של מדינת ישראל", אומר דיין, "ואי אפשר פשוט לבנות על זה שזה יעבור להם".
חוטפים מכל כיוון
בין שתאהבו את זה ובין שלא - יהודי ארה"ב הם האחים שלנו. העם היהודי נשען על שתי קהילות מרכזיות שמונות 13 מיליון מתוך 15 מיליון יהודים בעולם כולו: יהדות ישראל ויהדות ארה"ב. הן פחות או יותר זהות בגודלן, בחגיהן, בתפילותיהן, במורשתן. מכאן והלאה אפשר להתחיל למנות גם את ההבדלים, ואיך לומר - לאחרונה יש לנו קצת בעיות תקשורת במשפחה.
לכן התחברו השבוע איש העסקים יוסי הולנדר, קבוצת ראות ומכון INSS, בכנס על עתיד יחסי ישראל־ארה"ב במעמד נשיא המדינה. רק מה - נשיא המדינה בסוף לא הגיע "בגלל המו"מ הקואליציוני". הכנס אכן הציף את אחת הבעיות הבוערות והדחופות ביותר של ישראל, וכמה סמלי שהעולם מסתובב ומשתנה בעוד אנחנו עסוקים בהתקוטטויות פוליטיות.
"השינויים יוצרים טינה מקטבת בפוליטיקה האמריקאית", אמר וויליאם דארוף, מנכ"ל ועידת נשיאי הארגונים היהודים־אמריקאיים. "פופוליסטים בימין מבטיחים להחזיר את אמריקה לעבר, ופופוליסטים בשמאל מבטיחים עתיד שונה לגמרי וטוב יותר.
היהודים חוטפים מכל כיוון - הפרוגרסיבים מוקיעים אותם, והימניים בזים להם. כך שקודם כל היהודים חייבים למנוע מיחסי ישראל־ארה"ב להפוך לאחד הנושאים המקטבים בין המפלגות, דוגמת רובים והפלות. ביטחון ישראל לא תלוי רק ביכולת של ישראל לשמור עליו, אלא גם ביכולת של יהודי ארה"ב לדאוג לכך. בבית הנבחרים יש כבר טרנד - אנטי למימון כיפת ברזל, אנטי למתן פטור מוויזות. התמיכה האמריקאית היא קריטית לביטחון ישראל, ולכן אין ברירה אלא להבין את דעת הקהל כדי לחזק את הקשר בין המדינות".
אלדד שביט, חוקר בכיר ב־INSS, מתאר שחיקה בתמיכת הציבור האמריקאי בישראל, אף על פי שפורמלית גם ארה"ב וגם ישראל מגדירות את מערכת היחסים כמיוחדת במינה. "בקרב צעירים זה יותר משמעותי, כי מי שגדל על ברכי מלחמת העולם השנייה תופס את העולם אחרת מהדור הצעיר יותר, שגדל על מלחמות מיותרות כמו אפגניסטן ועירק, ורואה במלחמת האין־ברירה של ישראל אמירה חלולה".
קשיי הישרדות שונים
אחד הפרמטרים שמשפיעים על הקשיים בתקשורת הוא הדרך שבה ישראל מיוצגת בתקשורת (וכמובן גם ברשתות החברתיות). פרן אופנהיים, מייסדת קבוצת ברנד־ישראל, חוקרת כבר 15 שנים את היחסים בין המדינות. אז קודם כל, כדאי שנדע ש־75% מהאמריקאים תופסים את ישראל כאולטרה־דתית, ויש להניח שהתפיסה לא תשתפר מעצמה נוכח הממשלה החדשה שתוקם כאן.
אבל צריך גם להבין שנתונים ממוצעים לגבי הקהל האמריקאי הם חסרי משמעות, כי יש הבדל עצום בין הקבוצות. הגברים הרפובליקנים המבוגרים מגלים הרבה יותר תמיכה בישראל, אבל בקרב הסטודנטים, הדמוקרטים, הנשים והמיעוטים - ישראל בסכנה. הבעיה היא שבעתיד - אלה הקהלים שישראל תצטרך להתמודד איתם.
"הצעירים שמים דגש על קבלת האחר, כולל דתות אחרות, ומרגישים שישראל מתנגשת עם הערכים שלהם", אומרת אופנהיים. "65% אומרים שישראל וארה"ב חולקות את אותם הערכים, אבל בקרב הקבוצות שאצלן אנחנו בסכנה - פחות מ־50% חושבים כך".
הממצא המדאיג ביותר מבחינתה מגיע ממקום לא כל כך צפוי, אבל הגיוני: מסתבר שהירידה הגדולה ביותר בתמיכה נרשמה בשנים האחרונות דווקא בקרב סטודנטים יהודים. הרבה יהודים צעירים לא עמדו ברפש האנטי־ישראלי בקמפוסים, ותמיכתם בישראל צנחה ל־57% בלבד. לא מעט ישראלים נוטים לזעום על יהודים שמפנים לנו גב ולהפטיר - יאללה, מי צריך אותם.
אבל הכעס מונע מאיתנו להבין את המציאות המשתנה - על סטודנטים יהודים מופעל לחץ גדול לקחת צד. ישראל לא עשתה מאמצים למנוע את ההשתוללות בקמפוסים, ולא הבינה שהלחץ אינו מאפשר לסטודנטים יהודים להיות ניטרלים, וכך יוצא שחלקם הולכים לצד השלילי.
ההסברה הישראלית נעדרה מהקמפוסים, וגם די התייאשה מאמצעי התקשורת המסורתיים. ההזנחה הזו הביאה למצב שבו הסטודנטים היהודים באמריקה לא מודעים לקשיי ההישרדות היומיומיים שלנו, ואילו אנחנו לא מודעים לקשיי ההישרדות היומיומיים שלהם. הישראלים כועסים על יהודים אמריקאים שמפנים גב לאחיהם ושוכחים שהם יהודים, ואילו יהודים אמריקאים כועסים על כך שישראל מתנהלת בגסות ומסבכת אותם. ממש לא משנה מי צודק - בשורה התחתונה, ההתרחקות הזו היא חגיגה לשונאי יהודים באשר הם.
הסכנות רק בשמאל
עו"ד אלן דרשוויץ מחלק את האמריקאים לקבוצות, ודווקא האנטישמים מהצד הימני של המפה לא מדאיגים אותו. "צריך לעצור אותם כשהם אלימים, אבל כולם מגנים התקפות אנטישמיות על בתי כנסת, ולכן אין להם שום השפעה על תפיסות אינטלקטואליות רחבות", הוא אומר.
התומכים האוונגליסטים אינם מהווים סכנה - אפשר לסמוך עליהם שלא יזוזו מתמיכה בישראל, אבל על הטראמפיסטים אסור לסמוך - כי הם תזזיתיים ונתונים לגחמות. לדעתו, השמאל הקיצוני הוא מקרה אבוד, ולכן המאמצים של ישראל ויהדות ארה"ב צריכים להתמקד בשמאל־מרכז האמריקאי.
"בימין אין סכנות", הוא אומר, "הסכנות לישראל קיימות אך ורק בשמאל. יש היום תפיסות שמנרמלות אנטישמיות ומוצאות לה הצדקות, וחלק גדול מדי מהיהודים שנמצאים בשמאל־מרכז הפוליטי חשים שהם לא יכולים להתמודד מול התופעות האלו".
דרשוויץ מסכים שהבעיה הגדולה היא באוניברסיטאות, ולא רק כי שם מגדלים את מנהיגי העתיד. בקרב הסטודנטים יש פעילות אנטי־ישראלית רבה, אבל יש גם פעילות פרו־ישראלית של גופים כמו חב"ד. בקרב הסגל, לעומת זאת, אין ביטוי לעמדות פרו־ישראליות בכלל.
"הצביעות של הסגל האקדמי מזעזעת!", הוא זועק. "הם יודעים את האמת, אבל מפחדים לדבר בעד ישראל כדי לא לפגוע במשוב מהסטודנטים או בקידום שלהם. עבור סגל צעיר שנמצא בתחילת דרכו זה מאוד משמעותי. תראו מה קרה בברקלי - קבוצות של שחורים, נשים וגייז שינו את החוקות שלהן, הם מונעים מכל מי שהוא ציוני לדבר בפניהם על כל נושא. כלומר, אני לא יכול לבוא ולדבר שם עם נשים על חוקי הפלות או עם אסייתים על חוקי הגירה, רק כי אני ציוני".
גם סוזן הלר־פינטו, סמנכ"לית הליגה נגד השמצה, מדברת על טרנד הקאת ציונים ויהודים מתנועות חברתיות. באוויר יש כל הזמן אמירות כמו "אתה לא יכול להיות פרוגרסיבי וגם להיות פרו־ישראלי" (רשידה טאליב), או טענות שגורסות שפמיניזם או אמונה במאבק האקלים מתנגשים איכשהו עם ציונות.
הדאטה של הליגה נגד השמצה מראה שבכל פעם שיש מתח בין ישראל לפלסטינים, יש עלייה משמעותית בהתקפות אנטישמיות על יהודים. במבצע שומר החומות, למשל, חלה עלייה של 141%. סקר בקרב סטודנטים יהודים מלפני שנה הראה ש־43% חוו אנטישמיות בשנה האחרונה, וישראל היוותה את אחת הסיבות העיקריות לכך. "הזרמים האנטישמיים בשמאל הם כמו ההתחממות הגלובלית", אומרת הלר־פינטו. "זו לא סכנה של סערה שמתחוללת כרגע, אבל תנאים בסיסיים שמשתנים ומהווים סכנה גדולה".
אז מה עושים?
ההרכב המסתמן של הממשלה החדשה לא יעזור לתפיסות שתוארו כאן. איתמר בן גביר הוא סדין אדום מבחינת הממשל האמריקאי, וגם בצלאל סמוטריץ' הוא לא בדיוק בחיר לבו. אבל גם הממשלה הקודמת לא הורידה את הסנטימנטים האנטי־ישראליים, והלר־פינטו מצביעה על טרנד חזק של עלייה ברטוריקה אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית.
"אני לא מדברת על שיח על מדיניות, ומן הסתם תהיה הרבה ביקורת בגלל הממשלה החדשה, אבל זאת לא אנטישמיות. אנטישמיות היא הכנסה של רטוריקה קיצונית למיינסטרים: מילים כמו ג'נוסייד, אפרטהייד וקולוניאליזם הן לכאורה מאוד אגביות, נאמרות בחופשיות ואפילו מקובלות. עצם החשיבה שכל מה שקשור לישראל קשור לדיכוי כלשהו, היא אנטישמית, כמו גם ביטול הלגיטימיות של הציונות".
שביט אומר שהיעד המרכזי של ישראל הוא למנוע גרעין מאיראן, וזה צריך להיות הפקטור הראשון במעלה בקשר עם ארה"ב. אם זה לא יהיה - לא יהיה כלום. בין הלחץ על המחוקקים לקשב שהממשל נאלץ להפנות מהמזה"ת לאזורים אחרים כמו רוסיה וסין, התמיכה האמריקאית כבר לא אוטומטית. "אין מנוס מיצירת קשר עם הקצוות, גם אם זה לא נוח", אומר שביט. "צריך למצוא אפיקים נוספים שבעזרתם ישראל תוכיח את הנכסיות שלה לארה"ב, ובמקביל לפתוח את עצמנו מול קהלים נוספים בכל דרך אפשרית".
דני דיין חושב שייאוש אינו תוכנית עבודה. "יש פרוגרסיבים שהם אבודים מבחינת ישראל, אבל גם יש לנו בעלי ברית דמוקרטים שהיו רוצים לשמור על שפיות במפלגה שלהם כנגד הקיצונים, ואנחנו צריכים לעבוד איתם. חבר הקונגרס ריצ'י טורס הוא דוגמה טובה - פרוגרסיבי שמגיע מהברונקס, מחוז הבחירה הכי עני בניו יורק, שחור, פורטוריקני, גיי - ואוהב ישראל מושבע. אם נעזור לו - מי יודע לאן עוד יגיע".
דרשוויץ אומר שישראל צריכה לפעול בכמה מישורים. ראשית, "לוודא שהציבור האמריקאי יפסיק להתעלם מכך שהפלסטינים יכלו לקבל מדינה שבע פעמים במהלך השנים, ותמיד סירבו. שבע פעמים!" (דרשוויץ סופר גם את תוכנית החלוקה ב־48' – ל"ס); שנית, לדעתו ישראל תצליח אם היא תהיה חיונית לאמריקה ולמדינות המפרץ, או לכל מי שיעמוד נגד מדינה פונדמנטליסטית כמו איראן. ישראל צריכה לקדם את החיוניות שלה דרך מדע וטכנולוגיה, ותמיד להיות ארבעה צעדים לפני כולם (רק שלשם כך - כדאי שכל ילדי ישראל ילמדו ליבה).
שלישית, ישראל חייבת להמשיך להיות הכי סתגלנית, הכי חזקה, ולהסתמך על עצמה ועל עוצמתה; רביעית, ישראל גם צריכה להכין את עצמה לאפשרות הקטסטרופלית שארה"ב תפסיק לתמוך בה. הביטחון האישי של כל אזרחי ישראל ייפגע קשות, אבל צריך להתכונן גם לגרוע מכל ואז להתפלל מאוד חזק שזה לא יקרה.