1. השכפ"ץ של בג"ץ
המחדל של ראשי גוש השינוי מאז התבוסה בבחירות חמור יותר מהתבוסה עצמה. ארבע פעמים הם הצליחו לבלום את נתניהו, בפעם החמישית נוצחו. זה קורה. הבעיה היא שהתבוסה נמשכת גם אחרי הבחירות, לנגד עינינו. במקום להיות עכשיו עמוק בתוך מסע מחאה ציבורית אזרחית (חוקית ולא אלימה) נגד המזימה המתגבשת לפרק את הדמוקרטיה הישראלית, הם יצאו למסעות צלב פתטיים זה נגד זה.
השיחה הקשה של נתניהו וסמוטריץ' והאזהרה של השגריר האמריקאי
גורמים בציונות הדתית: "מודאגים מכך שנתניהו מתנגד למינוי סמוטריץ' בשל לחץ מארה"ב"
במקום להקים מטה מאבק משותף, הם מתקוטטים זה עם זה. במקום להציף את הרחובות, הם מציפים את הפיד בנהי ובכי, מורטים זה את צמותיו של זה בארגז הבוץ שאליו הושלכו בפאתי הפעוטון, ואין סייעת שתפריד ביניהם.
רוב רובו של הציבור הישראלי לא מכיר את ההשלכות שיהיו על כולנו אם אכן הממשלה תשתלט על הליך מינוי השופטים. חלק ניכר מהציבור לא מבין את החשיבות של מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה, את הפסיקות ההיסטוריות של בג"ץ שעליהן נבנו זכויותינו במקום הזה, את מה שעלול לקרות למעמדנו הבינלאומי ולמצבנו הכלכלי, המדיני ואף הביטחוני, אם המזימה הזו תצלח.
אבל היי, דחוף יותר להאשים את לפיד במחדלים, להפיץ שגנץ מתואם עם ביבי ולהוציא לשון זה לזה מעל דוכן הכנסת. "הם בהלם קרב", אמר לי אחד האנשים היותר מחוברים בצמרת, כששאלתי אותו השבוע למה לפיד, גנץ וכל השאר לא נמצאים עכשיו על הבריקדות. נדמה לי שהלם הקרב הזה עלול לגרום לנו להפסיד במלחמה.
הנה דוגמה אחת, מני רבות מאוד: ב־2006 כתב נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק את פסק הדין האחרון שלו, טרם פרישה. פסק הדין הזה הכשיר את מדיניות הסיכולים הממוקדים שפותחה בצה"ל לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה. זה לא היה פשוט. הסיכול הממוקד פותח במאמץ משותף של צה"ל והשב"כ (שני הסגנים דאז, יובל דיסקין וגבי אשכנזי, גיבשו את תורת הלחימה ואת האיגום המסובך של כל אמצעי המודיעין וחיבורו המבצעי לכלי הסיכול בזמן אמת).
הבעיה היא שהשיטה הזו הייתה חדשנית, פורצת דרך, ולא מיושרת עם דיני המלחמה הבינלאומיים. במקרים לא מעטים נהרגו ונפצעו חפים מפשע רבים. הביקורת בארץ ובעולם הלכה וגאתה. מי ששם לה קץ הוא בג"ץ.
פסק הדין הזה נכתב לאחר דיונים של ארבע שנים, בעקבות עתירות של ארגוני שמאל. בעקבותיו, הוסר החשש לתביעות בינלאומיות נגד קצינים, לוחמים או מנהיגים ישראלים בטריבונלים בינלאומיים. מעמדו של בג"ץ הישראלי בעולם, הוא שמאפשר הכשרה של הליך כוחני שנוי במחלוקת כסיכול ממוקד.
פסק הדין שכתב ברק הוא מופת של ריקוד על כל החתונות, אחיזה בכל הקצוות של המקל, אבל השורה התחתונה ברורה. מחד, הוא קובע קריטריונים לאישור הסיכול, מאידך הוא בעצם לא מתערב בשיקול הדעת של המפקדים בשטח. זהו האישור הרשמי, הסרטיפיקט, הפלומבה והמטרייה המשפטית שבג"ץ פתח מעל מערכת הביטחון הישראלית, במלחמתה בטרור. הוא עשה את זה פעמים רבות בעבר (חקירות שב"כ, גדר ההפרדה, ההתנחלויות).
פרופ' סוזי נבות כתבה אז כי "פסק הדין של ברק לא נכתב רק עבור הצבא, הוא אחד המסמכים המשפטיים החשובים שנכתבו בישראל מכל הבחינות: משפטית, הסברתית, ובעיקר כלפי חוץ והקהילייה הבינלאומית". העובדה שבג"ץ נתפס בעולם כמגדלור וכיהלום שבכתר מערכת המשפט העצמאית בישראל, היא זו שמאפשרת לנו להמשיך להתנהל כדמוקרטיה, כמדינת חוק, תוך כדי מלחמה בטרור בכל האמצעים. כל זה ייעלם ברגע שבג"ץ יתרוקן מסמכויותיו, ברגע שהממשלה תשתלט על מינוי השופטים ותהפוך אותו לסיפור קואליציוני.
2. הפתעה אמריקאית
עקרון ההפעלה של מערכות המשפט הבינלאומיות פשוט: אם מערכת המשפט שלך מוכרת כעצמאית, אמינה, בלתי תלויה וצודקת, אתה תיהנה מרמה גבוהה של חופש פעולה ופטור מטריבונלים חיצוניים. בהקשר הזה, בג"ץ הוא שכפ"ץ. הידיעה שכל מה שנעשה כאן עובר ביקורת שיפוטית של מערכת עצמאית, גוננה עלינו מאז הקמת המדינה. כל המעורבים בעשייה הביטחונית, רמטכ"לים, קצינים בכירים, לוחמים וכמובן גם דרג מדיני ופוליטי, נהנים מהפטור הזה.
למרות כל האמור לעיל, כבר אירעו מקרים שבהם קצינים בכירים נאלצו להישאר במטוס כשהתברר להם שבשדה שבו נחתו יש צו מעצר נגדם. אם מזימת הימין הקיצוני תצלח הפעם ומערכת המשפט הישראלית תוכפף לדרג הפוליטי, ירח הדבש שתואר כאן יסתיים בגירושים מכוערים.
יזהר שי, שר המדע לשעבר (כחול לבן ז"ל) והיום יו"ר תנועת דרכנו, שיגר בנושא הזה השבוע מכתב דחוף ליועמ"ש גלי בהרב־מיארה. "מעמדו האיתן ועצמאותו של בית המשפט העליון", כתב שי, "מוכרים בכל העולם והיוו עד היום גורם מרכזי לכך שביה"ד הבי"ל בהאג, כמו גם טריבונלים בי"ל נוספים, סמכו על פסיקותיו ונמנעו מלהתערב". נדמה לי שבהרב־מיארה מוטרדת כעת ממעמדה שלה, אפילו יותר מאשר ממעמד בג"ץ.
הנה עוד דוגמה: ארה"ב הפתיעה השבוע את ישראל הפתעה אסטרטגית עם ההודעה כי ה־FBI האמריקאי יפתח בחקירה עצמאית על נסיבות מותה של העיתונאית הפלסטינית־אמריקאית שירין אבו עאקלה. אף אחד בישראל, לא במשרד הביטחון, לא במשרד ראש הממשלה ולא במשרד החוץ, היה מוכן לפצצה הזאת. עד רגע זה עוד לא ברור אם זה קרה באישור הממשל, או שמדובר בגורם מקצועי עצמאי במשרד המשפטים האמריקאי שנכנע ללחץ הכבד שהפעילו חברי קונגרס עוינים לישראל.
אפשר להעריך במידה רבה של ודאות שאם צה"ל היה פותח בחקירת מצ"ח סביב מותה של העיתונאית, האמריקאים לא היו מחליטים לחקור בעצמם. אחד התנאים המוקדמים לחקירה בינלאומית או חקירה של גוף זר לאירוע כלשהו, הוא העובדה שהמדינה שבה אירע האירוע לא חקרה אותו בעצמה או, לחלופין, שמערכת המשפט באותה מדינה אינה עצמאית.
זו הייתה החשיבות בהעמדתו לדין של אלאור אזריה. זו החשיבות בבדיקות של מצ"ח לאחר כל מוות של אזרח מירי של כוחות הביטחון, גם אם נדמה לנו שזה מיותר. עכשיו תתארו לעצמכם מה צפוי כאן אם אכן ממשלת הימין הקיצונית ביותר בתולדות ישראל תחליט לחסל את מערכת המשפט.
כן, פסקת התגברות ברוב של 61 ידיים בכנסת, היא חיסול בג"ץ, דה־פאקטו. השתלטות על מנגנון מינוי השופטים בידי הפוליטיקאים, כנ"ל. העולם לא יתעלם מזה. התביעות הבינלאומיות יתרבו. המטרייה ההגנתית של ארה"ב תיסגר לנו על הפרצוף. הפלסטינים, הערבים, האנטישמים ושאר שוחרי רעתנו יעשו לנו מה שעו"ד ניצנה דרשן־לייטנר עושה לרשות הפלסטינית בבתי דין ברחבי העולם, רק על סטרואידים.
3. מטוס על הקרקע
בינתיים, המו"מ הקואליציוני תקוע. יש המשתוממים מדוע בנימין נתניהו לא זורם עם בצלאל סמוטריץ' וממנה אותו לתפקיד שר הביטחון. התשובה פשוטה: ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את אמריקה. ישראל תלויה באמריקה תלות מלאה.
בחיל האוויר יש מונח שנקרא "aog", מטוס על הקרקע, כלומר מקורקע. הכוונה למטוס שממתין להגעת חלקי חילוף מארה"ב. אמברגו אמריקאי יקרקע את רוב מטוסי חיל האוויר שלנו בתוך שבועות עד חודשים. אחרי כל מבצע זניח בעזה, אנחנו פוצחים בגעוואלד מול וושינגטון כדי להשלים במהירות את מחסני התחמושת. ה"בור" במחסנים הישראליים שנפער אחרי שומר החומות, עוד לא התמלא מחדש.
כדי לקבל מיליארד דולר לחידוש מלאי מיירטי כיפת ברזל, נאלץ בני גנץ להתחנן חודשים. בלי האמריקאים אין לנו פצצות חכמות, טילים מונחים, מטוסי קרב, חלקי חילוף, מימון לכיפת ברזל, מימון לפיתוח וייצור טילי חץ ועוד.
בלי האמריקאים אין לנו גיבוי בינלאומי, וטו אוטומטי במועצת הביטחון (שמונע סנקציות) ומטרייה צבאית. בלי האמריקאים נצטרך למצוא 3.8 מיליארד דולר בשנה ממקורות חלופיים. אולי החרדים יחשבו על משהו. בלי האמריקאים לא נקבל נגישות לאסמי המודיעין העצומים ביותר בעולם. הרשימה הזו יכולה להיות ארוכה מאוד, אבל היא תיפסל מטעמי צנזורה.
אז כלפי חוץ אנחנו יכולים להמשיך ולזעוק שישראל מדינה ריבונית, וזה נכון. בתכלס, הריבונות שלנו זקוקה מאוד לאמריקאים. הם כבר הדיחו מנכ"ל משרד ביטחון מתפקידו בגין חשדות שהפר את האמברגו לסין וכששמעו שתא"ל אביאם סלע (המפעיל של פולארד) עומד להתמנות למפקד בסיס תל נוף של חיל האוויר, הם הודיעו בלקוניות שיפסיקו לשתף פעולה עם בסיס תל נוף. סלע עזב את חיל האוויר.
4. לא לעבאס ולא נעליים
למה ניצח גוש נתניהו והחרדים בבחירות? ראשית, כי הם רצו יותר והיו רעבים יותר. שנית, כי הם (ובעיקר איתמר בן גביר) הבינו שהמנוף האלקטורלי המשמעותי ביותר הוא הביטחון האישי. שלישית, כי הם שיקרו בלי הכרה, והצד השני לא עשה כלום כדי להפריך את השקרים האלה.
הפרדוקס הוא שממשלת בנט־לפיד עשתה למען החזרת המשילות ושיקום הביטחון האישי הרבה יותר ממה שעשו ממשלות נתניהו לפניה. בכסף (מיליארדים למשטרה), בתקנים (1,100 שוטרים) ואפילו במעשים.
חלק מראשי משפחות הפשע נמלטו מהארץ, המשטרה משקיעה מאמץ אדיר בשטח, הימ"מ הוכרזה כיחידה הלאומית ללוחמה בטרור והוגדלה משמעותית. הבעיה היא שבעידן הרשתות לעובדות אין ערך. לשקרים ולספינים, יש. הבן־גבירים ניצלו את זה ניצול מושלם. התוצאה מגוחכת: תוצאות הבחירות החזירו את מי שאיבד את המשילות, כדי שיחזיר אותה.
מישהו היה צריך להסביר לנפתלי בנט בזמן אמת, שלא המלחמה בין רוסיה לאוקראינה מעניינת את הישראלים, אלא הביטחון האישי של אזרחים בצפון ובדרום, על הכבישים ובשדות, הביטחון של נערות ברחובות באר שבע וחקלאים בגליל. היה שם לידו מי שאמר/ה שזה פשוט לא מעניין. הישראלים, כך הוא/היא אמר/ה, דווקא מחבבים את העובדה שהערבים הורגים אחד את השני. זו הייתה טעות.
אחר כך בא יאיר לפיד, עם אותה גישה. שיחק אותה ראש ממשלה ממלכתי במקום להוריד את הכפפות, להפשיל שרוולים ולהסתער רק על דבר אחד: משילות, ביטחון אישי, פרוטקשן, השתוללות עבריינית על הכבישים וכו'. בפרפראזה על דבריו של נתניהו ("תהיו כחלונים"), הם היו צריכים פשוט להיות בן־גבירים. בלי כהנא, בלי ברוך גולדשטיין, עם אש בעיניים ונוכחות מתמדת בשטח עם תשובות, הבטחות וכוונה. כשאתה משווה את האנרגיה של עמר בר־לב לסטרואידים של בן גביר, סמוטריץ' וחבריהם, אתה מקבל מה שקיבלנו.
הגענו לשקרים. הנפוץ, הקטלני והמוצלח ביותר הוא השקר שלפיו "מנסור עבאס קיבל 53 מיליארד שקל". השקר הזה עשה לעצמו כנפיים והעביר ישראלים רבים לצד של גוש ביבי והחרדים. השקר הזה מקבל בימים אלה טוויסט חדש: "מה אתם נטפלים למיליארד וחצי שקל לחרדים, כשנתתם לעבאס 53 מיליארד".
ובכן, מדובר בפייק מוחלט. מכונת הרעל והתעמולה הביביסטית יצרה אשליה שלפיה משאית של ברינקס הגיעה בוקר אחד לביתו של מנסור עבאס בכפר מראר, החנתה ברוורס ופרקה שם, בחניה המשפחתית, 53 שקים, בכל אחד מהם מיליארד שקל, שחולקו מיד לאחים המוסלמים. עמיתי לשידור ינון מגל ממשיך לפמפם את ההזיה הזו גם עכשיו. השבוע הוא צייץ את ההסכם הקואליציוני בין יש עתיד לרע"ם. הוא מנופף בסעיף 10, שם מוזכרים 20 מיליארד שקלים. הוא מוסיף אותם ל־30 מיליארד השקלים מסעיף 8 וחוגג את 53 השקלים האמורים.
אז זהו, שלא. אולי אפילו להפך. קחו למשל את אותו סעיף 10. הסעיף הזה מאמץ את התוכנית שאושרה על ידי ממשלת נתניהו. מדובר בתוכנית אסטרטגית של נתיבי איילון למגזר הערבי, לצורך הקמת תשתיות תחבורה במגזר הערבי. למה צריך את נתיבי איילון? כי התברר שבמגזר הערבי, לרשויות המקומיות אין כושר ביצוע.
הן לא מסוגלות לסלול כבישים, להקים כיכרות, רמזורים, וכו'. אז ממשלת נתניהו העבירה את זה לחברה ממשלתית. ממשלת בנט־לפיד המשיכה את זה. הסכום שמאושר בסעיף 10, אינו 20 מיליארד שקל, אלא 2 מיליארד. אחד השנה, אחד בשנה הבאה. בדיקה מעלה שמתוך ה־2 מיליארד הללו, בפועל מומשו פחות ממיליארד שקלים, כי לא היו תוכניות ממשיות לביצוע.
האמת היא שהסיוע למגזר הערבי בממשלת בנט־לפיד הוא המשך ישיר של תוכנית 922 שאישרה ממשלת נתניהו (15 מיליארד שקלים). אף שקל לא עבר לידיו של אף ערבי. כל הכסף הולך למשרדי הממשלה שאמורים לבצע את מה שמכונה "צמצום פערים" בתחומי הבריאות, הרווחה, החינוך, התשתיות, התעסוקה, ההשכלה הגבוהה, התיירות, החדשנות וההייטק וכו'.
וזה לא רק מוסלמים, אלא גם דרוזים, צ'רקסים, נוצרים, בדואים. אלה כספים צבועים, ממשלתיים, שמושקעים בפרויקטים. חלק מהכסף אמור להיות מושקע במהלך עשור, חלק בתוך חמש שנים. כשפורטים את זה, מדובר בממוצע ב־7 מיליארד שקלים בשנה שנועדו להשקעות בתשתיות במדינת ישראל. לא כסף למנסור עבאס, ולא נעליים. אגב, רק חלק מזערי מהסכומים האלה אכן הוצא בפועל. בירוקרטיה וכו'.
5. פצצת זמן
שאלתי השבוע מישהו מאדריכלי ההסכם הקואליציוני הזה למה לא הושקע מאמץ בהסברה מתאימה לציבור. "לא היה נעים לנו מעבאס", אמר לי, "זה היה פוגע בו. הוא רצה להציג הישגים לבוחרים שלו. ויש לו הישגים. זה פוליטיקה. לא יכולנו לבוא ולהגיד: חבר'ה, זה פייק, אין 53 מיליארד". אז השקר עשה לו כנפיים, ידיים ורגליים ועכשיו משתמשים בו גם כדי להלבין את הכפלת קצבאות האברכים.
גם כאן, אין קשר בין הספין למציאות. אי אפשר להשוות קצבאות לאברכים להשקעה בתשתיות. קצבאות זה מה שנקרא "תשלומי העברה". זה כסף שעובר לכיסים. תשתיות, זו השקעה ממשלתית. כשמקימים תחנת רכבת בכפר קאסם, הכסף הזה נלקח מתוך התוכנית הממשלתית של סיוע למגזר הערבי.
מישהו בודק כמה משקיעה המדינה בתשתיות לחרדים? בתחנות רכבת בבני ברק, בירושלים, בכבישים בביתר עילית ומודיעין עילית? אני מעריך שהרבה־הרבה יותר. גם כאן, עושים עלינו ספין כדי להלבין את הנזק האמיתי ואת פצצת הזמן המתקתקת בסלון של כולנו בעידוד אי־העבודה, הבטלה והחיים על חשבון המדינה בעידן הטכנולוגי הנוכחי.
הנה כמה עובדות: שלושת העשירונים העליונים בישראל משלמים למעלה מ־90% מהמסים שזורמים לקופת המדינה. לו היו הבחירות מתקיימות רק בקרב העשירונים הללו, גוש השינוי היה זוכה ברוב עצום, החרדים והערבים היו נשארים מתחת לאחוז החסימה. הקטר הכלכלי של ישראל הוא קטר ההייטק והסייבר. גם שם, המצב ידוע: מרבית יזמי, ראשי ועובדי ההייטק בישראל לא שייכים למחנה החוגג עכשיו.
ספין שטותי נוסף הוא הטענה "למה אתם מתנגדים לסבסוד אברכים, אבל מחזיקים את הסטודנטים למדעי הרוח, שלא יוצא מהם שום דבר". קשקוש מקושקש במיוחד. ראשית, סטודנט למדעי הרוח משלם שכר לימוד. משתתף בעלות לימודיו. שנית, בדרך כלל הוא עובד תוך כדי לימודים. שלישית, אחרי שהוא לומד (שלוש שנים), הוא מוצא עבודה, מפרנס את עצמו, משתכר היטב (תואר אקדמי מקנה לך יכולת השתכרות משודרגת).
כל זה לא קורה עם האברכים. ומשהו נוסף: תקציב האוניברסיטאות, שגם עליו מתנפלים עכשיו, לא מוקדש לסטודנטים בלבד. לפחות מחציתו מוקדשת למחקר. לא, לא בגמרא. במדע. משם מגיעים החיסונים, משם מגיעים התרופות, ההמצאות, הרעיונות שהופכים את ישראל למה שהיא. כן, וגם שם, אם תבדקו, תגלו נוכחות גבוהה במיוחד של מצביעי גוש השינוי.
כל זה לא מונע מכמה מבכירי המחנה המנצח להתעמר עכשיו בצד המפסיד ולעודד את התל אביבים הצפונבונים, ההייטקיסטים והאשכנזים (כאילו יש קשר) לרדת מהארץ. הגדיל לעשות אחד מליצני ש"ס, משה אבוטבול, שאמר ש"אם השמאלנים יירדו מהארץ, נפתור את בעיית הדיור". גאון.
במציאות, ישראל צמאה לכוח אדם איכותי בתחומי הטכנולוגיה. אורי גבאי, מנכ"ל מכון start-up nation policy (המכון למדיניות אומת הסטארט־אפ), אמר לאחרונה בכנס של גלובס כי "רק פתרון יסודי של הפערים הכלכליים־חברתיים שגורמים ונגרמים על ידי הפערים בחינוך יביא להמשך הצמיחה של ההייטק הישראלי בטווח הארוך". גבאי דיבר על הצורך בשיפור רציף של תשתית ההון האנושי במשק הישראלי. העולם הופך ליותר טכנולוגי, וההון האנושי בישראל צריך להתאים את עצמו לשוק העבודה המודרני.
את הפרשנות והתרגום לדבריו אפשר לראות במספרים המאיימים על כלכלת ישראל ובהתרעות הרבות שנשמעות לאחרונה בנושא הזה. במצב שבו אוכלוסיית החרדים ממשיכה לצמוח במהירות והממשלה חוזרת לעודד את אי־יציאתם לעבודה (כפי שעושה נתניהו ברגעים אלה ממש), הכלכלה הישראלית תיבלם בקרוב ואחר כך תתחיל לסגת לאחור. המספרים פשוט לא יתכנסו. יותר ויותר אנשים יחיו על חשבונם של פחות ופחות אנשים. חברות ההייטק יתייבשו. יזמים יעזבו. ישראלים ליברלים וחילונים ימאסו במצב ויעקרו למקומות אחרים.
זו אינה נבואת זעם תלושה. תהליכים כאלה קרו בהיסטוריה, ועוד יקרו. הביטו רגע על לבנון, שמתרוקנת מהנוצרים. ההשתלטות של חיזבאללה והקיצוניות השיעית (לא, אין כאן השוואה) גורמת לאליטה הנוצרית, שהחזיקה את המדינה בתחומי התעשייה, המסחר וההון, להתפזר ברחבי העולם. נכון לעכשיו, בביירות יש שלוש שעות חשמל ביממה.
6. יד על השאלטר
אבל זה לא רק הכלכלה. התיאבון חסר המעצורים, הביזה משוללת הרסן והזחיחות המתפרצת של המחנה המנצח מעוררת שדים ישנים ותקוות חדשות. הם מתכננים לבטל את סעיף הנכד של חוק השבות, ויש אפילו קריאות להחזיר את הנשים למטבח, כלומר להוציא אותן מהקוקפיט, מסיפון הסטי"ל, מהיחידות הלוחמות, בחזרה למקום הראוי: הבית פנימה.
בואו נתחיל עם סעיף הנכד: חוק השבות אושר בשנת 1950, סעיף הנכד בשנת 1970. המדינה התפתחה, התקדמה ושגשגה גם בזכות הסעיף הזה. העיקרון המכונן של חוק השבות הוא האתוס של מדינת היהודים, האתוס שעליו קמה הציונות: ישראל היא מקום המפלט לכל בני הלאום היהודי. לא רק לאלה שעונים להגדרה ההלכתית האורתודוקסית של יהודי, אלא לכל מי שיש לו זיקה מולדת ליהדות. כלומר, מי שנולד לאב או סב יהודי. כל מי שנרדף על ידי הנאצים.
רוב האנשים האלה, שההלכה לא מכירה ביהדותם, סובלים מאנטישמיות במדינות מגוריהם. הם רואים עצמם יהודים. הם מוכנים לקשור את גורלם בגורל הישראלים שחיים בישראל. הם עולים ארצה, משרתים בצבא בהמוניהם, עושים מילואים, משלמים מסים. העלייה הרוסית הגדולה הצילה את האקדמיה, את ההייטק, את הרפואה, את ההנדסה ותחומים נרחבים בתרבות.
זו הייתה הזרקת דם חיונית שתוצאותיה בבום הכלכלי שהגיע בעקבותיה ובתקומת אומת הסטארט־אפ. עכשיו, כוהני החושך הללו רוצים להוריד את השאלטר על כל זה כשבמקביל הם מכפילים את קצבאות האברכים.
אגב, לא שמעתי מילה על הפלאשמורה. גם כאן, מדובר בזרע ישראל. אלא שכאן היה זה דווקא דודי אמסלם (ייאמר לזכותו) שאיים שאם אחרוני בני הדודים של הסבתות של השכנים לשעבר של יהודים אתיופים לא יועלו ארצה, הוא מפסיק לשתף פעולה עם הקואליציה. יכול להיות שיש קשר לזה שהאתיופים (יהדות מופלאה באמת) לא מצביעים לגוש השינוי בהמוניהם, וחלק מיוצאי חבר העמים כן?
נעבור לנשים: נוה דרומי, ביביסטית שמנסה למשוך תשומת לב, יצאה השבוע במכתב גלוי "לשר הביטחון הנכנס". היא דורשת ממנו להוציא את הנשים מהקוקפיט ו"להחזיר את השד לבקבוק", וכל זה כדי "להחזיר את צה"ל לתפארתו". לטענתה, צה"ל הפך, בגלל שירות הנשים ביחידות קרביות, ל"מכשיר מגושם המשמש מעבדה להנחלת ערכי הפרוגרס".
לא, אין לה מושג על מה היא מדברת. ראשית, צה"ל אינו מגושם והוא לא צריך לחזור לתפארתו. צה"ל הוא צבא נפלא שאין שני לו בעולם. צה"ל סיים זה עתה מבצע מזהיר ברצועת עזה, צה"ל פועל כל לילה בקסבה של שכם ובמחנה הפליטים ג'נין, צה"ל מפליא את מכותיו באיראן ושלוחותיה על פני כל רחבי המזרח התיכון, צה"ל מוביל את העולם כולו ביצירתיות, נחישות, יוזמה ותעוזה. הגויים עומדים בתור ללמוד מצה"ל בתחומי המודיעין, המבצעים, הסיכולים, הלוחמה בטרור.
אבל נוה דרומי לא מסתפקת בזה. היא תתרצה רק כשהנשים יחזרו למטבח. איזה עולב. לו בדקה, הייתה מגלה שטייסות ונווטות הקרב של חיל האוויר טובות מממוצע הביצוע של הגברים בחיל. לו בדקה, הייתה מגלה עד כמה מוצלחות הנשים בתפקידי קרקע בחיל האוויר. אין חיל אוויר ידידותי בעולם שלא מנסה ללמוד איך בישראל מצליחים לקחת נערות בנות 18 ולהכשיר אותן במהירות לכל התפקידים שהן מבצעות ביעילות רבה יותר מאנשי הקבע המסוקסים שעושים את זה בחילות אחרים.
אותו דבר בדיוק בחילות האחרים: הפיילוט בשריון הצליח. יכול להיות שגדי איזנקוט ואביב כוכבי מנסים להחליש את צה"ל, אבל במציאות אין צוותים מעורבים בשריון, אין גם מחלקות מעורבות. הנשים מאיישות טנקים נייחים בגבולות שלום, ומאפשרות לכוחות הלוחמים באמת להתאמן. כנ"ל באשר לקרקל ודומיו, ששומרים על הביטחון השוטף בגבולות השלום (מצרים, ירדן) ומאפשרים לגולני, צנחנים וכו' להתאמן יותר למלחמה.
7. צריך שינוי
אני שואל את עצמי מה יהיה. פסקת ההתגברות אמורה לשים קץ לתקווה הנאיבית שהחרדים יתגייסו אי־פעם. ביטול סעיף הנכד יבלום את העלייה וידלל מאוד את שורות המתגייסים. החבר'ה האלה, שעכשיו רוצים להעיף מכאן, מאיישים את שדירת הלחימה והפיקוד של צה"ל כבר שנים ארוכות. עכשיו רוצים לפנות גם את הנשים מהצבא. אז מי יתגייס? נייבא תאילנדים? נכשיר משת"פים פלסטינים. הבדיחה ההיא שלפיה 30% מהציבור משרתים בצה"ל, 30% עושים מילואים ו־30% משלמים מסים, אלא שמדובר באותם 30%, מתגשמת לנגד עינינו.
בסוף, יהיה כאן ריבאונד. הממשלה המתגבשת לא תביא בשורה לכלכלה. לא כשפרנסיה יהיו החברים גולדקנופף, דרעי וגפני. היא גם לא תביא בשורה לביטחון, כשיתבררו המגבלות והמורכבות של המציאות. הציבור הישראלי יגלה את גודל הטעות שעשה ב־1 בנובמבר. השאלה היחידה היא אם יהיה כאן מי שיוכל לנצל את כל זה כדי להחזיר את ישראל למסלול.
כשאני מביט על ראשי גוש השינוי, אני לא רואה תקווה. במקום להתעשת, להגדיר את עצמם מחדש, לנסח את העקרונות שינחו אותם באופוזיציה ולצאת למלחמה על הבית, הם ממשיכים לבטוש בביצת השטויות של עצמם. צריך שינוי בגוש השינוי.