כמו בכל שנה בששת העשורים האחרונים עלינו עם אמא לקברה של אחותי, איריס ז"ל, בבית העלמין בקריית שאול. איריס נפטרה שישה ימים לפני יום הולדתה החמישי ממחלת הודג'קין, שממנה סבלה בשנה האחרונה לחייה.
בשנות ה־50 במדינה המתפתחת לא הייתה תרופה למחלה, זולת הקרנות של קובלט. החומר לא היה נפוץ, ואבי וסבי נאלצו לרכוש את החומר בשוק השחור, אבל לא היה לה סיכוי. אבא לא דיבר יותר על מותה של בתו הבכורה, פה ושם כמה משפטים עם מוסר השכל על המדינה ומערכותיה.
מאז היותי בן 8 או 9, נסעתי לקברה עם ההורים ביום השנה ובערב יום כיפור. אבא שלי, חסר מושג מינימלי בדת, שלא ידע להמשיך את השורה הראשונה בתנ"ך "בראשית ברא אלוהים...", כיבד את החינוך הדתי־לאומי של אמא שלי בכפר סבא. היא אומנם ברוגז עם אלוהים יותר משני שליש מחייה, אבל לא נטשה את האמונה, בסתר כמובן. כי כל אזכור דתי מיד מוציא ממני את המשפט: "עוד פעם את מתחילה עם עבודת האלילים שלך? אולי די, אין לי סבלנות לזה".
כאשר אבא היה בחיים הוא היה מגיע לקבר של איריס עם דלי, ממלא מים ושוטף את המצבה, שיש בה תבליט של ענף שנשבר עם הכיתוב: "איריסק'ה את תמיד איתנו". אבל היום אין כבר ברז מים, הורידו אותו כדי לבנות חלקת קבר. בכל זאת 140 אלף שקל לחלקה והיידעל'ך של חברה קדישא צריכים לעשות פרנסה.
זו חלקת ילדים כאמור, אבל בשנים האחרונות מוכרים בה גם חלקות לבגירים, כי ביהדות הכי חשוב זה געלט־אה־פן־טיש (כייסף על השולחן), אבא שלי לימד אותי. "רוני, אני דובר ערבית, אני עובד עם ערבים כל חיי. איתם אני מסתדר. כן אויב, לא אויב, אני נלחמתי כאן במלחמת השחרור בגבעתי. כבשנו את אשדוד, אשקלון ובאר שבע. אני מכיר את האויב ויודע לדבר איתו. אתה תשמור על עצמך מהחניוקים, הבנת? הם האסון שלנו, אל תשכח את זה". ואני ממש לא שוכח.
בכל פעם שאני מגיע לקבר אני חוטף התקף זעם על הגזל, העושק, ההזנחה הפושעת, הזלזול של חברה קדישא באדם באשר הוא. בשורת הקברים ליד קברה של איריס קבור יואב ז"ל, בן דוד שלי אליעזר ז"ל, אח של אבא. שני אחים שקברו ילדים בגלל סרטן. יואב נפטר בגיל שנתיים וחצי מלוקמיה. כל החלקה מוזנחת והעזובה שולטת, רק הגעלט־אה־פן־טיש חי. ביג־טיים חי.
אין שבילים להגעה לקברים בקריית שאול, פשוט אין. פעם היו והרבה, והם נמכרו לכל המרבה במחיר. אמא שלי, בשנתה ה־91 עד 150 בע"ה, שהיא מאמינה בו, חייבת לדלג ולטפס על מצבות כדי להגיע לקבר של הבת שלה, שאותה איבדה בגיל 28. "רוני, זה ביזוי המת. איך עושים את זה, תעשה משהו, אל תפסיק לדבר על זה", היא אמרה ונאנחה בכבדות תוך כדי.
הזעם בתוכי היה בלתי נשלט. הדלקתי סיגריה. אחותי, אורלי, שמן הסתם כבר מכירה אותי אמרה: "רוני, די, אל תתחיל". אבל זה היה חזק ממני. "אלה היידעל'ך שלך, אמא. אלה שאת אוהבת שסוגדים לעגל הזהב בכל שנייה ביום. אלה שימכרו אותך בשביל לירה סורית דפוקה. בגללם, אמא, בגלל התאווה שלהם לכסף, כי ביזוי המת זה פארש בשבילם, את עכשיו מטפסת על קברים של ילדים, כדי להגיע לאיריס. את מבינה, אל תדליקי אותי יותר, כי אני בטירוף. כשאנחנו לא נהיה פה יותר, אמא, הם ימכרו את חלקת הקבר למישהו עם כסף".
אמא נאנחה שוב, אחותי תמכה בה בצעדה אטית על המצבות. אני רק הפרחתי טבעות עשן והבטתי בה. "אורלי, אני שנים אומרת שרוני דפוק לגמרי, אבל זה מחמיר אצלו. חבל ששרית לא כאן להרגיע אותו, כי לידה הוא לא משתולל ככה. למה המזל שלי כזה, שהבן שלי דפוק כך כך?".
אורלי לא הגיבה, רק אמרה: "אמא, שימי לב לדרך, איך שאת מניחה את כף הרגל, שלא תיתפס לך בין המצבות. רוני, תסתום כבר, היא עלולה ליפול כאן".
אני צחקתי והוספתי: "אמא, אם את נופלת כאן, את שורקת לסיום, שריקה קצרה כזו, סטאקטו, כי תם הטקס. אף אחד לא יבוא להוציא אותך מכאן, מקסימום יעמיסו על עגלה לאיזה בור פנוי בשטח, אחרי שנביא את הגעלט במזומן. ואת הרי לא רוצה לסגור אצל החולירע־יאסנה האלה, נכון? אז תקפידי לנחות על כריות כף הרגל ושמרי על גיד אכילס. כבר לא מנתחים את זה בגילך, אלא אם נפלת על סטאז'ר לא אפוי, שנותנים לו לשחק בסכין...".
היא נשענה על אחת המצבות והתפוצצה מצחוק. "כולם אומרים לי שאתה נקי מסמים, אבל אני הרי מכירה אותך, אתה שוב עובד על כולם, מי כמוני יודעת".
הגענו למצבה, שכמובן מכוסה בנשורת של ברושים. סקרתי מסביב את כמות המצבות הזוגיות בחלקת הילדים והבטתי בכיתוב. איריס נפטרה ב־5 בנובמבר, זה תאריך הלידה של כיפוש. איך הכל מתנגש לי בחיבורים. שורק'ה הסוהרת וכיפוש הן שרה, לאמא שלי קוראים שרה, ועכשיו החיבור לתאריך הזה. אמא אחזה במצבה ונאנחה. הבטתי בדממה, בניסיון להבין את הכאב העצום שלה. אבל זה בלתי אפשרי. "אמא, יאללה, יום שישי היום, מחכים לי בבתי הקפה. בואי נעוף מכאן, המקום עושה לי רע".
ואז היא אמרה: "אתה זוכר שהבטחת לי, כן? אני סומכת עליך שכאשר אלך, אתה לא תיתן להם לגעת בי. בלי רבנות ובלי דת, כן? אני רוצה בית עלמין חילוני".
"בסדר, אמא, בסדר. למה את לא מפילה את התיק הזה על אורלי? למה דווקא עליי? ולאן את הולכת? יש לך בדיקות של ילדה בת 12. יש לך עוד 20 שנה קללללל כאן. מה את מתכוננת לי כבר 20 שנה למה שיהיה? תני זמן לזמן, אמא, יש לך עוד מספיק שנים לסבול כאן. את לא הולכת לשומקום".
היא צחקה וענתה: "אני אלך, בסוף כולם הולכים. ואתה תדאג לי, כי אתה הבטחת לי. ואני סומכת רק עליך, בידיעה שאתה דפוק לגמרי, אבל ילד אחראי". "בסדר, בסדר, אמא. אני אמצא לך מקום עם נוף לים, ארבעה כיווני אוויר, בסדר? בואי נתקדם, מספיק לדבר על מוות, מה נסגר איתך? הנה עכשיו החניוקים סידרו לעצמם בית עלמין ליד בני ברק. את רוצה שם? ב־10,000 שקל, אני מביא מסמך כתוב בידי סופר סת"ם שאת רבצען מברסלב".
היא כמעט נחנקה מהצחוק. "חחח... אין, אתה משהו... אני רוצה אזרחי עם דשא".
"אמא, את רוצה גם בריכה קטנה ליד, עם דגי זהב?".
אורלי אמרה שאין לה כוח לשיחות האלה. היא כבר אומרת את זה 20 שנה, ותאמר את זה עוד הרבה שנים.
לעת עתה הכל כרגיל. הכיפות והשטריימלים מעבירים סיבוב סחיטה על ביבי, אני מתפוצץ מצחוק. הרי הפשט של הדרש הוא חוסר אמון מופגן בראש הממשלה הבא. מה שלא יהיה כתוב בוודאות לא יינתן, גם הסכם כתוב לא שווה את הנייר שעליו חתמו השותפות הגועליציוניות. וכל המאכערים מאבדים סבלנות. אני קורא ושומע התבטאויות שלהם, נהנה מכל רגע שבו המדינ'ע הופכת מדמוקרטיה לתיאוקרטיה.
למשל, הקדמה שתקפה את החניוקים עם אגירת חשמל לשימוש בשבת. למה שלא נחזור לימי קדם? נגור באוהלים - משבר הדיור ייפתר בתוך יום. לא צריך חשמל, נקרא בתויירה לאור עששיות, טלוויזיה זה טמא, וצפייה בפורנו גם החילונים וגם החניוקים יכולים לבצע בטלפונים הסלולריים. מדוע צריך להתפנק עם חשמל, למה לא מידברן בכל הארץ? אפשר לאכול פתיתים לאור ירח.
אז אם בפתיתים עסקינן, מצאתי כמה כאלה לשבת:
1. התוקף של החיילת בהתקוממות של חיי שרה בחברון לא פירק לה את הראש עם מקל, אלא פשוט החליק ומעד, ואיכשהו המקל נשמט מידו ופגע בראשה. פרקליטו, עו"ד דניאל שימשילשווילי, טען בביהמ"ש: "גרסתו של מרשי אותנטית. אין לו עבר פלילי ולא מיוחסות לו עבירות נוספות". אין ספק כלל שמדובר בצדיק מלא־מלא.
2. הדוקטור לחארטה, אבישי בן חיים: "מסקנות מהשנה וחצי האחרונות, שבהן דחו את כל הפיתויים, כולל המו"מ הקואליציוני הנוכחי: החרדים הם הסקטור הכי פחות סחטן בישראל".... תגובתי לדוקטור לחארטה: "חומר טוב, אין ספק. ווייט־וידו (כיף מרוקאי נפוץ בקופי שופס באמסטרדם), או שיש לך אישור רפואי ל־THC25?".
3. מפלגת הליכוד פרסמה השבוע את דרישותיה בהסכם הגועליציוני: חיילי צה"ל – העלאת שכר חיילי החובה ב־20%, שכר הלוחמים בששת החודשים האחרונים בשירות יהיה שווה לשכר מינימום במשק. גולדקנוף, גפני ואריה־גענב־סדרתי טרם הגיבו ציבורית. הם חייבים טשולנט בשביל לעכל את הגזירה.
תחבורה – השקת תוכנית רב־שנתית ל"רכבת קליע" חוצת ישראל... חחחח... את הבולענים מהרכבת הקלה כבר פתרו? את המיליארדים שהלכו פארש על הרכבת הקלה (לפי דוח מבקר המדינ'ע) כבר החזירו לקופה? כמה בוסים כבר נעצרו? מתי החלה חקירת המשטרה?
4. הבאבא בובה, יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, הורה לתלמידיו להימנע משירות בחיל השריון ולהימנע מהגעה לקורסי פיקוד. "לצערנו צוערות משולבות בקורס קצינים, ללא הודעה מוקדמת של צה"ל אלינו. כעת הקורס מעורב בצורה שאינה תואמת את גדרי ההלכה ומונעת מכם לשרת בו, עד שההדרה תתוקן". ואצלנו בכתריאלבק'ה עוד מעזים להסתלבט על משמרות הצניעות באיראן ובטליבאן. אין לנו קצה.
אנחנו קרבים ליום שבו כל מ"פ בצה"ל יהיה חייב להתייעץ עם הבאבא בובה שהוצמד לו, לפני כל פקודה שייתן. אבל הכי חשוב שהציונות הדתית היא צבא העם. רגע, רגע, כמה מלש"ב נערות מתגייסות לצה"ל כיום? יש כמה, אבל הרוב המוחלט ממש לא.
5. הדייר החדש באגם הדרעק, בועז ביסמוט, מתחרה עם מאי גולן ומירי רגב מי יותר מחונן. רק שבניגוד אליהן הוא מאכער ותיק מאוד בטיפשורת. זה לא מנע ממנו את הציוץ הבא: "אילו לא היה מוסר כפול בנוגע לנתניהו, המורה שתלה את איומיו המרומזים והמפורשים ואת דברי השטנה נגד נתניהו, כבר היה צריך להילקח לחקירה באזהרה במשטרה בחשד להסתה. לא למדנו כלום מרצח רבין?".
ובכן, בועז בטח לא למד כלום, כי מדובר במיצג אומנותי על הסתה מכל גווני הקשת החברתית והפוליטית. אולי בועז התחקירן הנודע ימציא לנו את הנתון הבא: כמה באבא בובות נשלחו למאסר ארוך טווח, אחרי שהסיתו לפגוע ביצחק רבין הי"ד, כולל כל הקמיעות כמו דין רודף, דין הולך, דין צועד וכל החארטה בפרשנות הפרטית שלהם את התויירה שקדושה להם? רמז: אף אחד!
6. בקרב החילונים כבר הוסכם בצער עמוק, שחייבים לעבוד כמה שעות אקסטרה, כי נגזר עלינו לממן עוד ועוד אברכים, שתורמים לקופת המדינ'ע 128 שקל לביטוח לאומי בחודש, טבין ותקילין. ממס הכנסה יש פטור כולל. אבל גם החניוקים באגם הדרעק מצאו פתרון למצוקה: מחזירים את אגרת הכלב ל־3,500 שקל לכלב יחיד, דאבל לשני כלבים. הם ממש ממש בעד חיות מחמד בתיאוקרטיה שלנו. מעניין מתי נשתגע וניצור סדר עולמי חדש.
7. ביבי עדיין נלחם כדי למנוע את השבת הכספים למקורביו מיליקובסקי ופרטרידג', כדי לממן את משפטו. פס"ד בג"ץ נעשה בחוסר סמכות, קביעת בג"ץ היא בניגוד לחוק, פס"ד פרסונלי ותקדימי, ועוד הרבה חארטה. מצד שני, אני מבין את המצוקה, כי הילד"ז קונס אותו כל כמה חודשים בפסקי דין של בתי המשפט, וזה כבר בדרך למיליון הראשון.
8. הראשון לציון, הגר"י יוסף (יש אצלם גאונים בתפזורת, רק החילונים סתומים וכסילים) בשיעורו בלוויין: 1,400 שקל לאברך זה כלום. מה יעשה עם זה? ישלם משכנתה? צריך לתת הרבה יותר. חשבתי שהבאבא בובות מלמדים תורה, לא כלכלה.
9. להצהרת ההון של אריה־גענב־סדרתי־זכאי־צדיק־תמיד צורפו הערכות שמאי מחברת ביטוח (בתחקיר שפורסם בעיתון "הארץ") על 500 בקבוקי יין, כלי כסף בשווי של 200 אלף שקל, תכשיטים בשווי של 400 אלף שקל ועוד. מעניין איך אריה־גענב־סדרתי עשה כל כך הרבה כסף, באופן יחסי לאדם שברוב חייו הבגירים היה שכיר באגם הדרעק והוא אב לעשרה ילדים, שיהיו רק בריאים. אבל זה מגן החלכאים והנדכאים? אין כבר דם בגוף ולא בושה בפרצוף? מה נהיה כאן?
10. יהדות התורה דורשת בהסכם הגועליציוני לסגור את המכון לרפואה משפטית בשבתות ובחגים. למי שאינו יודע, במכון נבדקות בין השאר גם דגימות של קורבנות עבירות מין.לצערי לא חסרות כאלה. אבל את החניוקים לא מעניינות הזכויות של קורבנות תקיפה מינית. אולי כי אצלם, בחברה הנאורה, זה לא קורה.
11. הארכי־מאכער, ינון מגל, נהנה לפרסם נתוני פייק לפי כל מדד, כדי להאדיר את הימין הציוני, בכאילו כמובן. השבוע הוא הבטיח: "בואו נעשה סדר בנתונים של משרתי צה"ל: הליכוד 32 מנדטים, ציונות דתית 14 וש"ס לפחות 6 מנדטים. סך הכל רוב של 52 מתוך 64 לעומת 46 בגוש השינוי".
לנתונים האלה אין שום בסיס עובדתי. לא כל מצביעי הליכוד, בעיקר מצביעות הליכוד, שירתו בצה"ל; בנות הציונות הדתית, ברוב עצום, אינן משרתות בצה"ל; מצביעות ש"ס החרדיות אינן משרתות בצה"ל. כששאלתי אותו מהיכן הנתונים המופרכים האלה, כאשר אלפים ממצביעי הציונות הדתית עשו שירות מקוצר, גם לעומת חיילות (17 חודשים מול 24 בתנאי קייטנה בישיבות), הוא ענה כמו כל מאכער חלטוריסט: "מה זה משנה? בני ישיבות לוחמים ותורמים הרבה יותר מכל הג'ובניקים בגל"צ וב'במחנה'". חלטוריסט, כבר אמרנו. אפשר לחשוב שגללי צה"ל זו אוגדה ו"במחנה" לפחות חטיבה.
במספרים הגדולים אין כאן סיכוי לצבא לוחם בלי חילונים. לרוע מזלם של מגל ושאר המאכערים, הם ייתקלו בקרוב במציאות חדשה: ירידה של עשרות אחוזים בגיוס חילונים ליחידות לוחמות. כבר עכשיו, עם השינוי בהנהגת המדינ'ע, שמקדש השתמטות ובטלה על חשבון משלמי המסים, החלו הורים לגבש תיק רפואי הולם לבניהם הספורטאים למשל: עיוורון לילה, עיוורון צבעים, אסטמה, אולפוס ופלטפוס, בעיות גב, בעיות מפרקים, אלרגיה לגלוטן, הפרעות קשב וריכוז אקוטיות, בעיות רגשיות מטופלות – הכל כדי להגיע לפרופיל בין 31 ל־45, בשאיפה להיות מש"ק דואר או שַׁלָם. שק"מיסט זה קרבי מדי בשבילם.
מדובר בהורים בוגרי לבנון הראשונה, חלקם קצינים בכירים במיל' שהבינו שבלתי אפשרי לנצח את השיטה. שלא ייתכן מצב שאריה־גענב־סדרתי, ששירת שלושה חודשים, סמוצ'קנע ששירת מקוצר ובן גביר שלא שירת כלל, ישלחו את בניהם ובנותיהם למלחמות. מספיק זה מספיק. ואז נראה את הנכונות של הציונות הלוחמת עם הכיפות לשלוח את הבנות לשירות מלא, לסגור את הקייטנות של הבייני"שים ולשלוח אותם לשירות מלא, לגייס חרדים, כי יש מכסות של לוחמים למלא והחילונים לא במשחק.
רק כדי להסביר למגל ולשאר המאכערים, שבטוחים שהארץ נבראה אחרי ההתנתקות, ביררתי רק נתון אחד שהיה חשוב לי: כמה חללים שכלה התנועה הקיבוצית במערכות ישראל. אז באנדרטה של התנועה הקיבוצית בעין השופט חקוקים 3,102 שמות של לוחמים ולוחמות חברי התנועה, מאז 1909 ועד היום. לא ביררתי כמה מהם נפלו בהתנתקות ולאחריה, כפי שדורש המאכער ינון מגל.
זה המצב, ואנחנו צריכים לברך עליו. סוף כל סוף כל דתי וחניוק באשר הוא יתגייס ויישא בנטל. כי אין לתיאוקרטיה מישהו אחר לעשר השנים הבאות.