רשימת "דרישות הליכוד במשא ומתן הקואליציוני", כפי שפרסמה המפלגה בהודעתה הרשמית ביום שלישי בערב, הייתה מצחיקה במיוחד. בתחום המשפט דורשת מפלגת הליכוד, בין השאר, "רפורמה להבטחת המשילות" ו"חיזוק מעמד הכנסת והשבת האיזון הראוי בין הרשויות". בתחום התרבות והספורט מוזכרת, בין היתר, התביעה ל"עידוד הפקות מקור, לרבות בנושאי ציונות ומורשת". בתחום ההתיישבות מופיעה "בלימת הבנייה הבלתי חוקית וההשתלטות על שטחי C" ו"הסדרת ההתיישבות הצעירה".
למה רשימת הדרישות הזו מצחיקה? קודם כל, משום שלא ברור ממי בדיוק דורשת מפלגת הליכוד את ביצוע הרשימה הזו, כשראש הממשלה הבא יהיה בנימין נתניהו, ואיך הרשימה הזו הולכת לשמש את המפלגה במו"מ הקואליציוני? ייכנס נתניהו לחדר המו"מ ויגיד לאיתמר בן גביר או לבצלאל סמוטריץ' או לאריה דרעי שהוא לא ייכנס איתם לממשלה אם הם לא יקדמו את פסקת ההתגברות? ובכלל, אם הרשימה הזו מבטאת את תפיסת העולם של הליכוד, למה הוא לא ביצע אותה במשך כל כך הרבה שנים שבהן הנהיג את המדינה? כשבן גביר וסמוטריץ' מגיעים עם רשימה כזו, אפשר להבין את הטענה שלפיה הם הסתובבו הרבה שנים עם רצון גדול לשנות, ועם יכולת קטנה לעשות את זה. אבל הליכוד של נתניהו?
וזה בדיוק העניין. מפלגת הליכוד הפכה תחת בנימין נתניהו לסוג של שלד בורסאי. מי ש"קונה" אותה, קרי נכנס לשותפות, קובע מה יהיה בה. שותפות עם יש עתיד ב־2013 מניבה התייחסות אחת לעולם החרדי, שותפות עם יהדות התורה וש"ס מניבה התייחסות הפוכה. חיבור לציפי לבני או לכחלון יביא מדיניות מסוימת מול בית המשפט, חיבור לסמוטריץ' או גפני יביא מדיניות הפוכה. כך בתחום הכלכלי, כך בתחום המשפטי, כך בתחום ההתיישבותי.
בדיוק מהסיבה הזו בחר נתניהו שלא לפרסם מצע, ערב הבחירות, ולא להבטיח דבר. כשישי כהן מהאתר "כיכר השבת" שאל אותו באשר לתוכניותיו בכל מה שקשור למערכת המשפט, הוא השיב: "אני הולך לבקש להקים מסגרת מסודרת שתבחן את הדברים בצורה אחראית ושקולה". מה זה אומר? כלום. הדבר הברור היחיד שניתן היה להבין מנתניהו במערכת הבחירות הזו היה שאם ינצח בה, הוא מתכוון להיות ראש ממשלה במקום האנשים שהיו שם קודם. ומה הוא יעשה עם זה? ומה יקרה במערכת המשפט? בביטחון? בהתיישבות? בזהות היהודית של המדינה? עד שהוא לא ייכנס לתפקידו, לא נדע. את נפתלי בנט תפסנו על הפרה סיטונית של הבטחות. נתניהו לא טרח אפילו להבטיח.
קחו, לדוגמה, את יואב גלנט, מי שלפי הפרסומים הוא המועמד המוביל של נתניהו לתפקיד שר הביטחון. אך לפני כמה שנים גלנט דיבר בשכנוע פנימי עמוק על כך ש״מדינה פלסטינית היא צורך ישראלי כמו שהיא צורך פלסטיני", על כך ש"עלינו להעניק לפלסטינים רציפות טריטוריאלית" ועל כך ש"אין היגיון שנשב במקומות צפופים באוכלוסייה פלסטינית". רגע אחרי שעבר לליכוד הוא הפך צד בתקליט, נשבע אמונים להתיישבות, והתחייב: "לא למדינה פלסטינית. לא ניתן לקיים ממערב לירדן יותר ממדינה אחת". האם אפשר לדעת מראש מה תהיה מדיניותו כשר ביטחון? לא ממש.
ומה לגבי משרד האוצר והרעיון לקחת שני אנשים – סמוטריץ' ודרעי – שמחזיקים בתפיסות עולם כלכליות הפוכות ולחלק את הקדנציה ביניהם? עזבו כבר את העובדה שלהחליף שר אוצר כל שנתיים זה להוציא שם רע לחלטורה. אבל לקחת את שני אלה ולחלק ביניהם את הקדנציה, זה מזכיר את שני אלה שהתווכחו ביניהם, אחד רצה לנסוע מתל אביב צפונה, השני רצה לנסוע מתל אביב דרומה, ובסופו של דבר החליטו על פשרה: קודם ייסעו שעה לצפון, ואז יעשו סיבוב פרסה וייסעו שעה לדרום.
ומכיוון שלא באמת ברור מה רוצה נתניהו לעשות, ומכיוון שההיסטוריה מלמדת שנתניהו יודע לפעול גם בניגוד לתפיסות העולם הבסיסיות של המחנה הלאומי, אך הגיוני שאנשים כמו סמוטריץ', שמבקשים לקדם את האידיאולוגיה של הימין, ירצו לדאוג שתהיה להם השפעה בכמה שיותר צמתים שבהם תתקבלנה בארבע השנים הבאות ההחלטות החשובות.
כי עם כל הרצון שתקום כבר ממשלה בראשות נתניהו, אי אפשר לשכוח שבעיות המשילות בנגב גדלו אצל נתניהו, והפרעות בערים המעורבות בימי שומר החומות היו תחת נתניהו, וההשתלטות של הפלסטינים על שטחי C, שהיא המחדל הגדול ביותר שהיה כאן בדרך להקמת מדינה פלסטינית, צמחה אצל נתניהו, וברור לגמרי שאם לא יהיו מספיק גורמים שידרכו לו כל העת על הרגל הימנית שלו, ספק גדול אם משהו ישתנה.
ולמי שתוהה מאיפה מגיע החשש, אני ממליץ ללכת, בהקשר הזה, אל עמ' 341 בספרו החדש של נתניהו ולקרוא את 12 העמודים שהקדיש לתיאור התנהלותו סביב תוכנית ההתנתקות. שוב ושוב קראתי את הפרק הזה ולא מצאתי אצל נתניהו מילה אחת שמספרת שהייתה לו בעיה עם החרבת היישובים, עם הריסת הבתים ועם עקירתם של 8,500 יהודים מאדמתם.
הבעיה היחידה שלו, כך הוא עצמו מסביר, הייתה שלא קיבלנו כלום בתמורה. שלא הייתה הדדיות. "עלינו להבטיח שישראל תצא מעזה כמנצחת ולא כמנוצחת", הוא מצטט דברים שאמר למשלחת דיפלומטית אמריקאית שהגיעה לביקור.
גם במכתב ההתפטרות שלו מהממשלה, שהגיע ימים ספורים בלבד לפני שהשופלים עלו על גוש קטיף ואחרי כמה הצבעות שלו שסייעו לקדם את תוכניתו של שרון, הטעים נתניהו במפורש איפה הייתה הבעיה שלו עם ההתנתקות: "מהשיחה הראשונה שבה הצגת בפניי את תוכניתך", כתב לראש הממשלה אריאל שרון, "אמרתי לך שאני מתנגד לנסיגה חד־צדדית ללא תמורה... תמיד חשבתי שהיציאה מעזה אפשרית בהסכם או עם קבלת תמורה הולמת, מה שלא מתקיים כאן".
ולמה הוא בחר שלא לעזוב את הממשלה כשזו הלכה לצעד הדרקוני של עקירת חבל ארץ על מתיישביו, על חממותיו ועל בית העלמין שלו? כי היה חשוב לו להשלים צעדים כלכליים שהוא הוביל אז כשר אוצר. ולא רק שהוא עצמו בחר שלא לעזוב את שולחן הממשלה. בספרו הוא מתאר גם כיצד שכנע את קבוצת "המורדים" בליכוד, אלה שהתנגדו למהלכיו של שרון, לדחות את פרישתם מהקואליציה כמה שרק אפשר. "בלעדיהם לא הייתי מצליח להעביר את התקציב ואת הרפורמות הכלכליות שנלוו לחוק ההסדרים", הוא כותב.
נתניהו עשה קריירה ממאמציו למנוע כל מיני דברים שרצו לעשות עמיתיו בימין, ולמצוא על מי להפיל את התיק. בספרו "היועץ" מספר יהודה וינשטיין על אירוע אחד כזה. "בתחילת כהונתי ביקש ממני ראש הממשלה למנוע את צעדת הימין, 'מצעד הדגלים' היא קרויה, בשל ביקורו של השליח האמריקאי ג'ורג' מיטשל בישראל והפרות הסדר שעלולות להיגרם, להערכתו".
וינשטיין סיפר שהתייעץ עם פרקליט המדינה, עם היועץ המשפטי למשטרה ועם מנהלת מחלקת הבג"צים כדי לשמוע את עמדתם, ומשהבין מהם שאין שום עילה חוקית למנוע את הצעדה, אישר אותה. "מאוחר יותר", סיפר, "התקשר עמי ראש הממשלה וביקש שאשקול לחזור בי מהחלטתי לנוכח הנסיבות המדיניות והביטחוניות. עלולות לפרוץ מהומות שיעלו בחיי אדם, טען נתניהו".
וינשטיין שאל אותו על מה הוא מסתמך. נתניהו השיב לו שעל ראש השב"כ. "הבהרתי לו", ממשיך וינשטיין, "שהמשטרה משוכנעת שהיא יכולה להכיל את האירוע ולשמור על הסדר הציבורי, אבל אם יש לו אינפורמציה אחרת מראש השב"כ, שיבקש ממנו לצלצל אליי. 'כך אעשה', השיב נתניהו. מאז לא שמעתי לא ממנו ולא מראש השב"כ דבר וחצי דבר בעניין זה. אם כך, קבעתי, המצעד יצעד. ואכן המצעד צעד כמתוכנן והמשטרה השכילה להכיל את האירוע".
ולמה אני מזכיר את כל זה? בגלל מה שעשו השבוע גדודי הצייצנים אוהדי נתניהו ברשתות החברתיות. הללו, מגובים בחלק מתומכי הליכוד בתקשורת (למעט ינון מגל, שמעון ריקלין, וסליחה אם פספסתי עוד מישהו), פתחו במסע הכפשה וטינוף על סמוטריץ', מסע שאליו התלווה, כמעט כמו תמיד אצלם, גם קמפיין של שטנה נגד בית הגידול של סמוטריץ', הציונות הדתית.
בשנה וחצי האחרונות הפכה החבורה הזו כל חובש כיפה שלא קילל מספיק חזק את מי שנדרש לקלל, למשתף פעולה עם האויב. השנאה השאירה אבק לכל מה שאמרו בשמאל הקיצוני על הציונות הדתית במשך השנים.
לא ארחיב כאן בעניינם של המגדפים, וגם לא בעניינם של המנטורים שלהם בתקשורת. הצחיקה אותי בעיקר הטענה של אלה ושל אלה, שסמוטריץ' מתנהג בחזירות, שהוא צריך ללמוד צניעות ושהדרישות שלו מוגזמות, כשלצדן הקללה הקשה מכולן: סמוטריץ' הוא בנט החדש. למה זה הצחיק אותי? כי אם מחפשים בפוליטיקה הישראלית גורם שמזכיר את בנט, לא סמוטריץ' הוא המועמד המתאים, אלא דווקא נתניהו. אפשר לאהוב את סמוטריץ' ואפשר לשנוא אותו, אפשר לתמוך בעמדותיו ואפשר להתנגד להן, אבל נדמה לי שתומכיו ויריביו יסכימו על דבר אחד: מדובר באיש שנאמן לאידיאולוגיה שלו, ושכולם יכולים להיות בטוחים שהוא לא יפתיע לרעה את בוחריו.
ומה לגבי נתניהו ובנט? שניהם הבטיחו, והפרו את הבטחותיהם. שניהם חתמו על התחייבויות וזרקו אותן לפח. שניהם לימדו אותנו את תפיסת עולמם לעומקה, ופעלו בניגוד אליה. אי אפשר למתוח ביקורת על בנט על כך שבחר לשבת עם השמאל - וביקורת כזו נשפכה עליו בקילוגרמים כאן, בטור הזה, בשנה וחצי האחרונות – ולהתעלם מההחלטות של נתניהו להפקיד את תיק המשפטים ואת ניהול המו"מ עם הפלסטינים בידיה של ציפי לבני, ולהעניק את תיק הביטחון לאהוד ברק, ולתת בידיו של משה כחלון את זכות הווטו על כל דבר תיקון במערכת המשפט.
נתניהו היה עבור בנט מורה מצוין. בכל ממשלה שהקים, הדבר הראשון שעשה היה לחפש שמאלנים שיישבו איתו - ולהעניק להם את המפתחות לטרפד את כל ההחלטות שחשובות לימין. וכן, יש נקודת השקה לא קטנה בין מי שתוקפים עכשיו בחמת זעם את סמוטריץ' למי שתקפו אותו כשלא הסכים לשתף פעולה עם תוכניתו של נתניהו להקים ממשלה שתישען על רע"ם.
וצריך להגיד עוד משהו על ההשתלחות הילדותית של תומכי נתניהו – חלקם בערוצי הרדיו והטלוויזיה המזוהים איתו, וחלקם ברשת – כאילו שאנשי מפלגת הציונות הדתית מנסים לגנוב משהו. ראשית, אחרי שנתניהו נתן את תפקיד שר הביטחון לנפתלי בנט כשזה היה עם 3 מנדטים, ולאביגדור ליברמן כשזה היה עם 5 מנדטים, הוא עצמו קבע שמדובר בדרישה לגיטימית. שנית, כולנו יודעים היטב שאם נתניהו היה מצליח לקלף כמה חברי כנסת מהמחנה הממלכתי כדי לצרף אותם לקואליציה שלו, הוא היה נותן להם גם את חצי המלכות עם הבטחה לשמש נשיא המדינה החליפי, ואיש מהצעקנים לא היה פוצה פה.
מעבר לכך, גם נתניהו יודע שעם כל הכבוד לאמוציות של אוהדיו בכל מה שקשור לביקורת על "חוסר הצניעות" של סמוטריץ', במשא ומתן קואליציוני אין "מגיע" ו"לא מגיע". מו"מ קואליציוני הוא כמו מו"מ בין קונה למוכר בבאסטה של עגבניות בשוק. העגבנייה נמכרת בארבעה שקלים לק"ג, לא מפני שזה מה שהיא שווה.
היא נמכרת בארבעה שקלים, משום שהמוכר רצה לקבל עליה יותר והקונה רצה לשלם עליה פחות, והם נפגשו איפשהו באמצע. כולם מכירים את כללי המשחק. וכאמור, בהינתן ההיסטוריה של נתניהו והעמימות שעליה הוא שומר בכל מה שקשור לתוכניותיו לממשלה ההולכת וקמה, מובן שכל מי שחשוב לו לקדם משהו, דואג שיהיו לו כמה שיותר ידיים על ההגה כדי לוודא שהדברים אכן קורים.
בשבוע שעבר, בעקבות הטור שבו כתבתי שהקואליציה הבאה תהיה חייבת לממש, ללא תירוצים, את כל מה שהמפלגות השונות הבטיחו לבוחר, נתקלתי בכמה תגובות שראויות לתשובה. באחת מהן שאל אותי הקורא הנאמן יאיר נתניהו, בהתייחס לקריאת עבר שלי לאביו שיפרוש: "שנייה, אז נתניהו לא צריך לפרוש לדעתך?", ומכיוון שמדובר בשאלה חשובה, אשיב לה ברצינות.
חשבתי ואף כתבתי בעבר שטוב היה עושה בנימין נתניהו אם היה זז הצדה. למה חשבתי כך? בגלל כמה עניינים, המרכזי שבהם היה שפעם אחר פעם הוא לא הצליח להפוך את הרוב הימני בציבור למשהו שניתן לממש לטובת הקמת ממשלה. אז נכון, היו אלה גדעון סער ואביגדור ליברמן שבחרו להחרים אותו, ואין לי מילה טובה להגיד על מי מהם בהקשר הזה, אבל בשורה התחתונה מה שקרה זה שהמחנה הלאומי נזרק לאופוזיציה.
חשבתי שכאשר עמדו מול נתניהו, פטריוט ישראלי גדול, שתי אפשרויות: ממשלת שמאל מזה, וממשלת ימין בראשות איש ליכוד אחר מזה - נתניהו היה צריך להעדיף את האפשרות השנייה. המחיר של ההתעקשות של נתניהו להישאר ושל הציבור הליכודי להשאיר אותו, עלתה לנו ביוקר, בעיקר בקדנציה הרעה של הממשלה הקודמת.
אז כן, הליכוד היא מפלגה דמוקרטית, זכותה לבחור להנהגתה את מי שתחפוץ, וזכותי לחשוב שהמחיר ששילמנו על זה היה כבד. כך או כך, אני רחוק מלהיות חבר בקבוצת הרל"ב (רק לא ביבי). לראיה, למרות כל הביקורת שלי על נתניהו, כשהלכתי לבחירות לפני שלושה שבועות ידעתי שכשאני משלשל את הפתק של הציונות הדתית אני בוחר גם בנתניהו לראשות הממשלה.
כתבתי כאן בעבר, ואני חוזר על זה שוב: אין לי עניין באנשים, יש לי עניין בקידום רעיונות. במובן הזה, לא ממש אכפת לי אם לראש הממשלה יקראו בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ' או אוסנת הילה מארק. אם נתניהו מסוגל לקדם את רעיונותיו של המחנה הלאומי – אני איתו. יש לי ביקורת קשה על מהלכים שונים שלו בעבר, אבל אם כעת הוא יעשה מהלכים לתיקון מערכת המשפט, ויבנה ביישובים הישראליים ביהודה ושומרון, ויעצור את ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C, ויפסיק את המנהג להתאנות לכל שני קרוואנים של יהודים, כאשר מעבר לכביש פלסטינים בונים מה שבא להם וכמה שבא להם, ויאפשר להמשיך ללמוד תורה בחומש, ויבנה את אביתר אחרי שבנט ולפיד וגנץ הפרו את ההתחייבות שלהם לעשות את זה - אמחא לו כפיים. כאמור, הכל לפי המדיניות והמעשה. עד כאן התשובה ליאיר נתניהו.
ועוד דבר אחד קטן. כמה צייצנים שאלו אותי אחרי הבחירות אם אני עדיין מציע לנתניהו ללכת לעסקת טיעון. ובכן, כתבתי בעבר את דעתי על תיקי נתניהו, ובעיקר על תיקי 2000 ו־4000, שלטעמי לא היו צריכים לבוא לעולם. ועדיין, זה לא משנה מה אני חשבתי על עסקת טיעון, העובדה שנתניהו עצמו פנה לאהרן ברק כדי שיסייע לו להגיע לעסקה כזו, מלמדת שהוא לא חשב שמדובר ברעיון גרוע כל כך.
נדמה לי שגם נתניהו מבין שאם הגרוע ביותר מבחינתו יקרה, וההליכים המשפטיים נגדו יסתיימו בעונש מאסר בפועל, הוא ימצא את עצמו לבדו בתא במעשיהו, בעוד לוחמי הטוויטר שצעקו לו "תילחם, תילחם" ימשיכו לצייץ מתחת לפוך החם בחדר השינה שלהם.