אז מה עובר על רינה מצליח? הדיווחים על מעלליה לא מפסיקים לזרום. היא משחקת בסדרה. היא שרה קריוקי במסיבה. היא בדרך להיות שופטת בתוכנית טלוויזיה אצל הזכיינית המתחרה. מאז שפשטה את בגדי המגישה החנוטים, החיוך חזר לפניה, ונראה שהיא פשוט מאושרת. מה זה מאושרת? פורחת. משהו קרה לה מאז שעזבה את חברת החדשות. אחרי הפרידה מ"פגוש את העיתונות" היא כנראה פגשה את עצמה מחדש ומגשימה את מאווייה.
לאחר שפרשה מחדשות 12: רינה מצליח בדרך להגיש תכנית בערוץ המתחרה?
לאחרונה היא עשתה עוד צעד, כשהחליפה את הפאנל של תוכנית החדשות בפאנל של צוות המנחשים של התוכנית "הזמר במסכה".
הגשת חדשות בישראל היא מקצוע קשוח. התוכן מחלחל לנשמה. אתה מדווח על תאונות ואלימות, מראיין פוליטיקאים שמשקרים או מסלפים או מנסים לעשות מניפולציות תפלות, ומשתדל להיראות שווה נפש. שומר על עמדתך הכאילו עיתונאית, אך זה רק למראית עין. הנשמה הולכת ומתקלקלת.
למגישי חדשות בשוודיה בטח קל יותר. יונית לוי ציינה השבוע 20 שנות הגשה של המהדורה המרכזית. שני עשורים היא מופיעה כמעט בכל בית בישראל, ושומרת על עצמה בקנאות. לא מתמסחרת ולא מתערבבת. היא נוכחת־נפקדת בחיינו. נמצאת באינטנסיביות מטורפת, אך לא נחשפת. כמעט לא יודעים עליה כלום. מה היא אוהבת לאכול, מה סדר היום שלה, איפה למדה איטלקית, מה החלומות שלה, ממה היא נהנית, מה היא חושבת על הסוף של "הלוטוס הלבן". היא לא מתראיינת, לא מספרת, לא מעלה סטורי. זו הדרך שלה לצוף מעל הסחי שאותו היא משדרת. ואולי זו הדרך היחידה לצרוך חדשות בישראל - להתנתק מהן, או להיות מנותק בעצמך.
תנועת ההתנתקות מהחדשות צוברת תאוצה מאז הבחירות. יותר ויותר אנשים מספרים שהם לא צופים במהדורות החדשות, לא קוראים חדשות באתרים ובעיתונים, לא רוצים לדעת. ההדחקה מאפשרת להם להמשיך בחיי היומיום, מנותקים ומאושרים. הממשלה הנבחרת והצעדים שבדרך ידועים להם בגדול, לכן אין צורך לרדת לרזולוציות. איזו מפלגה נגד מצעדי גאווה, ואיזה עבריין מורשע נבחר לאיזו משרה. עדיף להתעלם, הם טוענים. נוקטים גישה אפאטית כלפי המציאות המשתנה. הכל עובר להם ממול. לשנות את המציאות כבר אי אפשר, אז להתכחש אליה הופך לאופציה.
הטלוויזיה עוזרת לציבור לברוח. במקום תוכניות עומק ותחקירים, היא משדרת פחמימות ריקות ושעשועי ילדים. "הזמר במסכה", שעלתה השבוע, מתפארת בזה שהיא "תוכנית לכל המשפחה". לא הייתי רוצה להיות חלק ממשפחה שמעבירה את לילותיה בצפייה משותפת בתחרות חשיפת תחפושות. זו תוכנית שהיא פיתוח מגלומני למשחק הילדים הידוע "קוקו", כשההורה מתחבא ובכל פעם מציץ ממקום אחר. הילד גועה בצחוק כשהוא מזהה את אביו או אמו ונותר בהלם כשהם מסתתרים. הוגי התוכנית הדרום קוריאנית חשבו, בצדק, שאם זה מצליח בשלב האינפנטילי, אין שום סיבה שזה לא יעבוד במישור הלאומי.
השופטים עוברים אקסטזה מטורפת, אם כי מזויפת. הקהל חווה קתרזיס, כשהוא מזהה את יורם ארבל מאחורי תחפושת של צפרדע. באותו רגע לא משנה מה קורה במדינה, מה מצב יוקר המחיה, מי משרת ומי משתמט. זו הסחת הדעת המפוארת ביותר האפשרית. זו בריחה אפילו מהאסקפיזם. לא די בכך שהיא משכיחה מהצופה את טרדות המדינה המעיקות, היא גם מערפלת את התודעה, משום שהיא מתחפשת לבידור. אך היא לא מצחיקה ולא סאטירית, לא חכמה ולא דרמטית. היא אפילו לא מקורית. היא לא הייתה יכולה להיות משודרת באף תקופה אחרת בהיסטוריה. בכל דור ודור הקהל היה מקיא את התוכנית הזאת מעליו.
בשנות ה־80 שידרו אחרי החדשות את התוכנית "מוקד", "מבט שני" או "קרובים קרובים". שמרו על מהוגנות במרחב הציבורי. על מראית עין של "חשוב", לעומת ה"מעניין" או ה"מהנה", שגם אותו הקפידו ליצור עם ערך מוסף. היום "החשוב" מת. אומנם הטלוויזיה מלאה בתוכניות אקטואליה משלוש עד תשע בערב, אך רובן אינן אלא מחלקת מכירות של אייטמים רדודים, מבחני אוכל וראיונות עם כוכבי טיקטוק שלקחו חלק באתגר.
הערוץ היחיד שמתייחס לחדשות ברצינות הוא דווקא ערוץ 14, שגם חווה עדנה רייטינגית בימים אלה. הם לא בורחים מהמציאות אלא מסתכלים לה בעיניים. נסערים ממנה. רבים עליה. מתווכחים, צועקים, מעורבים בה בצורה אבסולוטית. החדשות של יונית לוי עמוסות בסרטי סנאף אלימים, הטחות קסדה בראשים של נהגים בכבישים, צילומים נסתרים מבתי ספר שבהם נערים מכים תלמידים. כל אלה הופכים את הצפייה במהדורת חדשות למרעילה. כל מה שאתה רוצה אחר כך זו חוויה מזככת, שתשכיח ותבריח מכאן ועכשיו. הציבור משוכנע שהוא הוזה, ואז מכנס את המשפחה לנחש ביחד "מי זה?".