כבר כמעט עשור אני פורשת בפניכם את מהלך חיי. מהרווקות הטובה אך המעיקה לפעמים, דרך הרומנטיזציה המוגזמת שעשיתי עם מי שלימים הפך להיות בעלי, ועד לגירושיי וחיי המאתגרים אך המעשירים כל כך עת נולדה בתי־אהובתי, גפן.

יש פעמים ששנתי נודדת ואני מרגישה שזה קצת לא פייר. נכון, על כל טור כזה אני משתכרת וזו ה"עבודה" שלי, אם תרצו לקרוא לה כך, אבל יש פה חשיפה גדולה מאוד, שלפעמים מביאה איתה מחיר שמתקזז עם המשכורת. למרות זאת, לא הייתי מוותרת, אף על פי שאני לא יודעת כלום עליכם. אז לפעמים אתם כותבים לי למייל, בעיקר בעקבות הטורים שבהם אתם קוראים שאני זקוקה לדברי נחמה או חיזוק. ישנם אלו שמתקנים לי את העברית ולפעמים כאלו שזועפים על משהו שכתבתי, אף שאני משתדלת לא לדבר פוליטיקה או לנקוב באג'נדות חברתיות כאלו ואחרות, וישנם אלה שכותבים לי את המשפט “מרסל, אני קורא אדוק שלך אבל הפעם אכזבת אותי נורא". בדרך כלל זה נגמר בשולם שולם לעולם. אני לא מאמינה במריבות וירטואליות, שכן, אם יפגוש אותי ברחוב, יחייך, ואחייך אליו בחזרה - אז בשביל מה הדם הרע?

ויש קורא, כתבתי עליו בעבר לדעתי, שהוא עקבי במיוחד. בין שאני מגיבה להודעותיו ובין שאני לא מוצאת את הכוחות הנפשיים או את המילים לעשות כן, הוא לא מניח. שלא יצטייר חלילה מדבריי שהוא מעיק או כופה את עצמו, כי כל הודעות המייל שלו מסתכמות בשלושה משפטים, וזה אם החליט להאריך.

לפעמים היה מזדהה עם דבריי ומכניס קצת מסיפור חייו. הוא אדם מבוגר עם סיפור חיים מאלף. פעם, כשכתבתי על הכמיהה שלי לשולחן הקידוש, כתב “מה שלומך במצבך המאתגר?". הוא כמובן התכוון לגירושיי, שאז היו בשיאם.

הייתה תקופה, לפני ארבע שנים, אולי קצת יותר, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, שחדל לכתוב לי. בהתחלה התעלמתי, אם להיות כנה, זה דווקא די התאים לי, אין לי הכרח לענות, ואין הרגשת אי־נעימות אם אני לא עונה. אבל חלף שבוע ואחריו עוד אחד, והנה כבר חודשיים שלמים שאין שום קול ממנו. בוקר אחד, כאשר שלחתי את החשבוניות והקבלות לרואה החשבון שלי, כתבתי את שמו של הקורא בשורת החיפוש במייל, וראיתי רק מיילים ישנים ממנו. נכנסתי אל תיבות הספאם והאשפה, ואין שום זכר לשמו. זו הייתה הפעם הראשונה, ולדעתי גם האחרונה, שכתבתי לו מיוזמתי. הנחתי לזה. אולי מיצה את טוריי, אולי כתבתי משהו שהכעיס אותו, ואולי, רק אולי...

בוקר אחד כתב לי. “מרסל! ראיתי שהתחתנת! מזל טוב! יש לי שגרה חדשה". ואז סיפר לי על חייו החדשים. הייתה זו צפירת הרגעה, הוא עדיין פה! אין מה לדאוג. אף שזה לא היה יום ההגשה לטור, פתחתי קובץ וורד וכתבתי טור מצוין לשבוע שאחרי, אפילו ארוך מהרגיל, שיהיה לו מה לקרוא וכמה שיותר.

לפני זמן מה התברר לי שבקרוב יחגוג יום הולדת. בני משפחתו רמזו שישמחו אם אגיע אל מסיבת יום ההולדת שלו. בדקתי את התאריך, היה זה שבת בבוקר, לצערי, השבתות שלי לא חופשיות, גם לא פעם בשבועיים. אני מגדלת לבד לגמרי את בתי ועל כן ידעתי שאצטרך להזמין בייביסיטר. שריינתי אחת כזו מבעוד מועד, אף שאני לא עוזבת את גפן בשבת, קניתי בקבוק יין טוב, עטפתי ספר שלי, חתמתי עליו ונסעתי אל ביתו.

עליתי במעלית והתרגשתי מאוד, הייתה זו כמו פגישה חצי עיוורת. הכרתי, לאורך שנים, את חברי לעט ולנפש, אבל מעולם לא פקד את ביתי ואני לא את ביתו, אולי את חדרי נפשי כן, אבל עדיין, רב הנסתר על הגלוי, ופתאום להפציע כך בפני בני משפחתו, אוהביו, חבריו. כמה מביך. הרבה אנשים פקדו את הבית ואכלו פשטידות, פסטות, סלטים טעימים. כמה מהאורחים היו מהעולם ההולך ונעלם, התל אביבים של פעם, חובשי כובע ברט, לבושים בפשטות, אלו מה"פרלמנט" וגם כמה ילדים שדלו ממתקים מהשולחן.

הסתכלתי קדימה וראיתי אותו, הוא באמת נראה כמו חתן. שיער כסוף, חולצה מכופתרת לבנה, נעליים מצוחצחות, ישוב ומביט בתמונת ילדות שפיתחה ומסגרה בת משפחה. ניגשתי אליו, הוא זיהה אותי מיד ושקט שרר בחדר. “אני לא מאמין!", אחז בראשו, “מרסל שלי, יקרה שלי", חיבק אותי אליו, התכופפתי וחיבקתי אותו בחזרה, הרגשתי בדמעותיו ובכיתי גם אני. כמה זמן לא נחו דמעותיי על כתפו של מישהו. “מה זה, איך הגעת הנה?", שאל, “אני לא מאמין, בואי בואי, שבי על ידי", ביקש לפנות את כיסא הכתר שעל ידו, חבריו מהפרלמנט הבינו והכינו לי מיד כיסא של מלכות.

“תאכלי, כבר אין היום הרבה נשים כמוך, זה יפה", אמר אחד מהם וצחקנו כולנו. הקורא האהוב שלי לא הרפה מידי. הוא אחז בה חזק, וגם אני הידקתי את אחיזתי, הייתה זו אהבה ממבט ראשון. “מי זאת?", התלחש חלק מהקהל, החלק שזיהה אותי ענה להם, והחבר ההוא, מהפרלמנט, שמגיע לו טור שלם, אמר “מה זה משנה מי זאת? העיקר שהוא שמח, מי זאת הם שואלים...". שעה שלמה ישבתי על ידו, הוא חקר על פריז, על הטורים האחרונים, כמעט ציטט מהם באדיקות. הגשתי לו את הספר שלי, כתבתי לו שם כמה מילים ששמורות רק לנו ושעה אחר כך נאלצתי לעזוב. שוב התחבקנו ארוכות. “ניפגש שוב?", שאלתי, ומיד השבתי: “ניפגש שוב בקרוב, תודה שזיכית אותי", והלכתי לכיוון היציאה.

טיילתי קצת ברגל, מצאתי בית קפה והזמנתי לי ארוחת צהריים. הייתה שבת שמשית, הרבה זמן לא הייתה לי שבת כזו לעצמי. כמה דמויות יש בעולם הזה. לצד כל עצב גדול מגיע חסד קטן שמאפיל עליו. הרגשתי מלאה בביטחון, מלאה בעצמי ומלאה באהבת חינם.

מזל טוב, קורא יקר, בורכתי בך.