"מצווה הבאה בעבירה" הוא מושג תלמודי הבא להבהיר כי מי שמבצע עבירה כדי לקיים מצווה – לא יצא ידי חובת קיום המצווה. והדוגמה המוכרת היא: מי שגוזל לולב מחברו – אינו יכול לקיים בו מצוות נטילת לולב, ובהשאלה – המטרה אינה מקדשת את האמצעים.
אבל כשיוצאים מהסוכה אל החיים עצמם, יש כמובן מצבים המכשירים שימוש באמצעים פסולים כדי לעשות טוב - מעשי "רובין הוד", ששדד עשירים שעשקו עניים כדי לחלק את כספם לעשוקים. והשמאל - הישראלי והעולמי - שהעריץ את המהפכה הקומוניסטית גם כשהשלטון הסובייטי רצח מיליונים, והסביר כי "כשכורתים עצים – ניתזים שבבים". המטרה – מקדשת את האמצעים.
כנגד מה אני כותב דברים אלו? "המהפכה החוקתית" מבית מדרשו של אהרן ברק הפרה את האיזונים בין הרשויות במדינה. הרשות השופטת הפכה חזקה יותר מהממשלה, הרשות המבצעת, וגברה גם על הכנסת, הרשות המחוקקת, שהיא הריבון. כך, בביטול החלטות מנהליות וחוקים שחוקקה הכנסת, בג"ץ הפך את דיוני ועדת הבחירות המרכזית להצגה חלולה ומיותרת.
נבחרי העם בוועדה מחליטים כי רשימה או מועמד פלוני אינם רשאים להתמודד בבחירות בגלל תמיכה בטרור או שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית - המתמודד שנפסל עותר לבג"ץ, וזה מבטל את החלטת הריבון.
ובמקרים אחרים - חברי כנסת מן האופוזיציה שאינם מצליחים למנוע חקיקה מסוימת, אצים רצים לבג"ץ עוד טרם נדם קול פטיש היו"ר המכריז כי החוק התקבל. לעתים, לא חברי כנסת עותרים אלא שלוחיהם האוטומטיים מעמותות הצדק למיניהן מידפקים על שערי בג"ץ ועותרים נגד החוק. הכנסת אומנם מצביעה – אבל בג"ץ קובע.
על רקע הדיקטטורה השיפוטית הזו צמחה התביעה לחוקק "פסקת התגברות". זו כשרה לחלוטין כמובן, כי לשיטת בג"ץ - סמכותו לבטל חוקים נובעת מחוקי היסוד "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק", שחוקקה הכנסת. ולפיכך - הפה שהתיר הוא הפה שיכול לאסור.
אם הייתה זו הכנסת שאפשרה לבג"ץ – הכנסת רשאית כמובן לבטל את ההרשאה או להגביל אותה. שנים רבות עולה הקריאה לחקיקת פסקת התגברות כזאת, ורק לאחרונה התגבש בכנסת רוב המאפשר את התיקון החשוב, הנחוץ והראוי הזה.
# # #
עד כאן המצווה. ואיפה העבירה?
הציונות הדתית, יהדות התורה וש"ס הבטיחו למצביעיהן לחוקק פסקה כזו. גם בליכוד יש רבים התובעים זאת. עד לאחרונה היה זה נתניהו שבלם את היוזמות הללו, עכשיו הוא מבטיח לחוקק (אבל לא מבטיח לקיים). המפלגות החרדיות זקוקות עכשיו לפסקת ההתגברות כדי להעביר חוק גיוס חדש, שיפטור למעשה כל תלמיד ישיבה משירות צבאי - בלי מכסות ובלי סנקציות.
וכיוון שבג"ץ, בשם "עקרון השוויון", פסל כבר חוקים דומים (חפשו בוויקיפדיה "חוק טל"), זקוקות המפלגות החרדיות לפסקת ההתגברות כדי לגבור על החלטת בג"ץ, שיבקש לפסול גם את חוק הגיוס החדש.
אם חקיקת פסקת ההתגברות היא המצווה - המחיר, כלומר הפטור הגורף משירות צבאי – הוא העבירה. עבירה כלפי שמיים וארץ. עבירה נגד עם ישראל ועבירה נגד ארץ ישראל. ולעולם זה יהיה פצע פתוח בגופה של החברה בישראל. אלו משליכים נפשם מנגד במלחמת מצווה ובהגנה על עצם קיומנו בארץ ישראל, ואלו – "ממיתים עצמם באוהלה של תורה". הלימוד קשה, אבל לא מתים ממנו - ובצבא, להוותנו, לפעמים כן.
אין שוויון בנטל, אין שוויון במחיר. זו העבירה, ואם תחוקק פסקת ההתגברות רק כדי להכשיר מינויו של אריה דרעי לשר – גם זו עבירה. אולי לא בניגוד לחוק, אבל בניגוד למוסר ולשכל הישר.
הכלל התלמודי קובע כאמור כי מי שעובר עבירה כדי לקיים מצווה – כאילו לא קיים את המצווה. אבל את פסקת ההתגברות חובה לחוקק לא לצורך מופשט של "קיום מצווה" אלא לצורך מעשי מאוד: כדי להחזיר את הריבונות לידי הריבון, שהוא העם. הייתי שמח לו כל המחוקקים היו נחלצים לעשות את התיקון החשוב הזה לשם העניין עצמו. כי במשולש הכוחות של הרשויות - הכוח החזק יותר צריך להיות בידי הכנסת.
אבל כיוון שהדעות בעניין זה חלוקות – הרוב יכריע, והרוב הזה ניתן לגיוס רק במחיר השלמה עם אי־השוויון בנטל או מינוי דרעי לשר. וגם מי שבטוח שהמחיר גבוה מדי יודע שאם ירצה אי־פעם לתקן משהו בישראל – הוא יזדקק לכנסת דומיננטית, כזו שהרשות השופטת אינה יכולה לרוקן מתוכן גם בהחלטה של שני שופטים כנגד אחד.
# # #
בקלחת המבעבעת של ההסכמים הקואליציוניים החדשים שמענו גם כי עוצמה יהודית מבקשת לתקן את סעיף 7א' בחוק יסוד "הכנסת". ב־1985 הוכנס תיקון בחוק הזה שקבע כי "לא תשתתף רשימה בבחירות אם יש במטרותיה או במעשיה שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה, או הסתה לגזענות".
אבל בג"ץ הכשיר שוב ושוב את המפלגות הערביות הלאומניות או מועמדים ערבים שנפסלו בוועדת הבחירות בכנסת, אף שאלו לא הסתירו את תמיכתם בטרור או את שאיפתם להפוך את מדינת ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה" או "מדינה דו־לאומית". לעומת אלה, פסל בג"ץ מתמודדים יהודים כמו מאיר כהנא, מיכאל בן ארי או ברוך מרזל בגלל "גזענות". ולכן, לשיטתה של עוצמה יהודית, צריך לבטל לחלוטין את הסעיף הזה.
אלא שזו אינה "מצווה הבאה בעבירה" אלא "עבירה הבאה בעבירה". גזענות פסולה תמיד - ושבעתיים פסולה אם כדי להכשירה הופכים את האיסור (שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית) להיתר. מי שרוצה למנוע שימוש לרעה או פרשנות מעוותת של החוק בידי השופטים – ייאלץ לאחוז את השור בקרניו - לשנות את שיטת בחירת השופטים, ולקבוע מסלול שבו ייבחרו שופטי צדק ראויים ולא כאלו הכופים על רוב העם השקפה פוליטית של מיעוט מבוטל בתוכו.
אני שומע כבר את פעמוני האזעקה של השמאל והמרכז הליברלי מצלצלים. האזעקות מופעלות. הנה הנה: רוצים שפוליטיקאים יבחרו את השופטים! ודאי. כמו ב־31 מתוך 36 מדינות ה־OECD שבהן בוחרים נבחרי הציבור את השופטים, ובארה"ב – הנשיא והסנאט.
תמיד כשמציגים נתונים אלו, קופצים המתנגדים ואומרים ש"זה לא דומה כי להם יש חוקה" ו"להם יש מערכת איזונים ובלמים". ואני מבקש לשאול: נניח שיש בארה"ב נשיא דמוקרטי, ויש רוב דמוקרטי גם בסנאט וגם בבית הנבחרים. מה הם בדיוק "האיזונים והבלמים" שחוזרים עליהם כמנטרה מקושקשת?
אומרים שפעם יש שם נשיא דמוקרטי ופעם רפובליקני. זה אכן מתרחש תכופות, ולכן הרכב בית המשפט העליון שם מגוון – אבל שום דבר בחוקה או ב"איזונים ובלמים" בארה"ב לא מונע מצב שבו לאורך שני עשורים תשלוט מפלגה אחת בנשיאות ובשני הבתים של הקונגרס, והרכב בית המשפט כולו ייקבע על ידי פוליטיקאים ממפלגה אחת. בלי איזונים ובלי בלמים ובלי בבל"ת של אלו אצלנו, שאינם מוכנים אפילו להעלות על דעתם שהמיעוט במדינה לא יוכל לכפות את דעתו על הרוב, כפי שהם רגילים.