לאישיותו היה חלק משמעותי בכך שהח"כים החרדים, ח"כ מנֹעם ואחרים הצביעו עבורו לתפקיד יו"ר הכנסת, בהתגברם על הבעייתיות מבחינת אמונתם הדתית, בייחוד בהקשר לפן הייצוגי של תפקידו. בחירתו של אוחנה, על רקע המפגינים מקהילת הלהט"ב שלא טרחו כלל להזכיר אותה, לא כל שכן לברכו בגינה, הבליטה את כברת הדרך שעברה דעת הקהל בישראל מאז היות ההומוסקסואליות עבירה פלילית, שאפילו היועץ המשפטי הנאור והמתקדם חיים כהן רק הורה לא להגיש כתבי אישום בגינה.
מים רבים זרמו מהכנרת דרומה מאז שהותרת הסעיף בחוק הפלילי על כנו הוסברה בכך שביטולו ייתן להומוסקסואליות לגיטימציה בעיני הנוער - ועד להקמת חוגים לעידודה בבתי הספר, שלא צריך להיות אבי מעוז או וליד טאהא כדי להתנגד להם.
אגב, לי ברור למה בחירתו של אוחנה ליו"ר הכנסת הרגיזה את המפגינים: זה משום שהיא עשתה למען העניין שבשמו יצאו לרחובות תל אביב, יותר מאשר מאה הפגנות כאלה, ובכך השמיטה את הקרקע מתחת רגליו של מסע הצלב המפואר שאותו תכננו להשיק בעקבות אי אלו הערות מיותרות שנופחו מעבר לכל פרופורציה.
העילה לשמחתם החריגה הייתה שלשיטתם מדובר בהחלטה שונה במהותה מכל מאות ההחלטות הקודמות המגנות בשצף עתיר קצף את פעולותיה של ישראל ביו"ש. הפעם ההחלטה תוקפת את עצם הנוכחות ביו"ש, בניסיון להצמיח למתקפה שיניים בקצה המנהרה. זו הסיבה לאופוריה סביב ההחלטה והגדרתה כשוות ערך להחלטה מ־1975, המגדירה את הציונות כגזענות. קצת קשה להבין את ההשוואה הנלהבת, שהרי ההחלטה מ־1975 הפכה לבומרנג, הטביעה במצחו של האו"ם אות קין של אנטישמיות המחופשת לאנטי־ישראליות, וחיסלה את הסיכוי שמישהו יראה בו גורם אובייקטיבי שלעמדותיו יש לייחס משקל או שיכול ברצינות להיות מתווך הוגן בין הצדדים.
הם עוד ילמדו שגם נזקה של ההחלטה ללכת להאג עולה לאין שיעור על תועלתה. החלטה זו, שבאופן חסר תקדים נתמכה על ידי מיעוט המדינות החברות האו"ם ומבינן מעט מאוד דמוקרטיות, צופנת בחובה שתי סכנות ישירות לעניין הפלסטיני. האחת היא שבית הדין יקבל את עמדת ישראל כי טרם הוכרע עתידם של השטחים ולכן החזקתם בידי צה"ל היא זמנית וכיו"ב חוקית. השנייה, שדווקא מסוכנת יותר לשיטתם של הפלסטינים, היא שבית הדין יקבע שהחזקת ישראל הפכה לקבועה.
במקרה כזה ייוותרו לישראל שתי אופציות: לצאת מהשטח ללא הסכם ולסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל, או להחיל עליו את החוק הישראלי על כל המשתמע מכך, כולל הענקת זכויות שוות לכל תושב, מלבד בחירה לכנסת, שתיוחד לתושבים שיבחרו להישבע אמונים לאזרחותם הישראלית על כל המשתמע ממנה מבחינת הזדהות עם ערכיה, צביונה ובעיקר מהותה, כפי שייקבע בחוק.
ההחלטה השנייה הייתה מחוותו הסמלית המלבבת של בגין לקלוט כמה עשרות פליטים וייטנאמים שנמלטו מארצם בעת ההיא. מי לא יריע להחלטה לקלוט פליטים במדינת עמם של נוסעי הסנט לואיס והאקסודוס. אלא שלמטבע היה צד שני: איתות מתייפייף לכיוון המנוגד לדבקות קיומית, נעדרת פשרות בחפירות חיינו. שהרי עצם קיומה של מדינת ישראל ויכולתה להחזיק גבולות בני הגנה בלי לסכן את צביונה, תלוי ברוב יהודי ברור.
נכון שאין בכוחם של 50 וייטנאמים להטות את המאזן הדמוגרפי באופן משמעותי, אבל בקרב על הקיום דין 50 כדין אלף; כל אחד חשוב, ובייחוד חשובה המגמה שמסמן המנהיג. ולכן קליטת עשרות אזרחים שאינם מזרע ישראל כפעולה ראשונה לאחר עשרות שנות שלטון שמאל, הייתה מסר שלילי שעמעם את ההכרה שהדמוגרפיה היא הפרה הקדושה שלנו. קיש, לעומת זאת, סימן את הכיוון הנכון של הממשלה כשהודיע שיבטל את הרפורמה ויחזיר את עטרת הבחינה ביהדות, אזרחות ומורשת ליושנה.
המעטים שמכירים את הרקע של קיש לא מופתעים. סבו, קולונל פרדריק קיש, היה ראש המחלקה המדינית הראשון של הסוכנות היהודית. אחריו באו חיים ארלוזורוב, דוד בן־גוריון ומשה שרת. לאחר סיום תפקידו ויתר קיש הסבא על אזרחותו הבריטית כאקט סמלי והשתקע בארץ. קיש הסבא היה נוכח כאשר ווינסטון צ'רצ'יל אמר שיידרשו מאה שנה להשגת רוב יהודי בארץ ישראל - וכתוצאה מכך גזר שלושה רבעים מהבית הלאומי לעם היהודי, כפי שהובטח בהחלטת חבר הלאומים, והעניק אותם לשושלת ההאשמית שסולקה מסעודיה. קיש הנכד רוצה לדאוג שכל מי שלומד במערכת החינוך הישראלית, לפחות יהיה מודע לזכותנו ההיסטורית, המדינית, המוסרית והדתית על ארץ ישראל כולה.
על פי גישתו של בגין, שעליה הקפיד גם בימים קשים בהרבה, של דם ואש, ראוי שהליכוד יאמץ את גישתם של דוד ביטן ומיקי זוהר ויעניק לאופוזיציה את חלקה המלא בוועדות החשובות בלי לגרוע ממנו כמלוא הנימה. מה גם שהליכוד לא עבר בשתיקה על החלוקה הלא הוגנת, בחסות חדלונו של בג"ץ: החרמת הוועדות לאורך כל הקדנציה תרמה רבות לשלילת הלגיטימציה של ממשלת השעטנז והרמייה.
התרעות פיקוד העורף