כן. אני יודע. הכותרת מיוחסת בדרך כלל לימי החנוכה ולפורים והיא חלק מתפילת "על הנסים" שאנו מוסיפים בימים אלו לתפילת "שמונה עשרה", לברכת המזון ובהדלקת נרות החנוכה. אלא שפשוטו של ביטוי – ציון מאורע קדום ביום התרחשותו. והשבוע ציינו מאורע שהתרחש לפני 2,611 שנים, בעשרה בטבת שנת 588 לפני ספירת הנוצרים. היום שבו חנו צבאות נבוכדנצר מלך בבל סביב חומות ירושלים והטילו עליה מצור. כשנה וחצי לאחר מכן, בט' בתמוז - נפרצו החומות - וחודש לאחר מכן נחרב בית המקדש הראשון. תמה ממלכת יהודה והחלה גלות בבל. הימים הללו נחרטו בדברי ימי העם היהודי לזיכרון עולם. ימי תענית לציון החורבן.
לכאורה – משנבנה בית המקדש השני – כבר לא היה טעם להתאבל על החורבן הראשון. והנביא זכריה ניבא כי "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים". ואכן, 70 שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עם שיבת ציון ובניין הבית השני – התבטלו הצומות (למעט ט' באב). בית המקדש השני עמד על תלו למעלה מ־500 שנה. ומשחרב בט' באב בשנת 70 לספירה – שבו וציינו את תאריכי המצור ופריצת החומות, ביטול קורבן התמיד וחורבן הבית, וקבעו אותם כימי תענית לדורות. היהודים קיימו אותם אלפיים שנה ומי שלא קיים, מי ששכח – נפלט, התבולל ונעלם מהעם היהודי.
זה כוחו של הזיכרון הלאומי. בלעדיו – לא היינו זוכים גם לשיבת ציון בימינו. וכל אלו הסבורים שרק הציונות המדינית של הרצל, והחלוצים והלוחמים בימינו הם שחוללו אותה, ושאין משמעות לאותם כיסופי גאולה ובניין הבית – טוב שיזכרו מה כתב ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים של הציונות הסוציאליסטית, החילונית, בארץ ישראל. בשנת 1934, לאחר ששמע כי אחת מתנועות הנוער קבעה יציאה למחנה קיץ ביום ט' באב, כתב כצנלסון בעיתון "דבר": "מה ערכה ומה פריה של תנועת־שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת־תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות־עורף קדושה את זכר החורבן?... אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפוּת ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאבד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, ולא הרצל ולא נורדוי, ולא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י.ח. ברנר, ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגלת האש'".
זו היא גם קשיות עורף לאומית הכרחית מול האיומים של חמאס. גם אותם ממנהיגי ישראל וראשי זרועות הביטחון שהיו שמחים אולי, לו היה בן גביר מוותר על הביקור או דוחה אותו – הבינו כי מרגע שהטיל חמאס את איומיו השחצניים, חייבת הייתה מדינת ישראל לשוב ולקבוע כי אינה נרתעת מאיומי מחבלים רוצחים. וכל אותם שופרות תעמולה שמאלניים, או סתם מתנגדי הממשלה, שמיהרו ללגלג על בן גביר ש"התקפל" כביכול והסכים לכאורה לדחות את הביקור – לא הודו למחרת בצניעות שהערים עליהם ושהוכיח שאינו מתקפל. הם כמעט יצאו מכליהם כשעבר הביקור בשקט. ואז מיהרו לגמד אותו: "רק 13 דקות", "באישון לילה" (דווקא בבוקר) ו"הוא לא התפלל". נו. יצאו עלובים פעמיים, ודומה שהם ממש כועסים על הערבים שלא השתוללו כפי שציפו מהם. וחמאס, משהחליט שאין לו עניין להגיב ולשחק את התפקיד שכתבו לו גמדי הרוח בקרבנו - הגדיר את הביקור כ"ניצחון", והג'יהאד האסלאמי ירה רקטה שהתפוצצה ברצועה. נו טוף.
אמת נכון: הביקור בהר גרר גינויים. "יתד נאמן" גינה את "הפרובוקציה המסכנת חיי יהודים". ארה"ב הודיעה שהיא מתנגדת לפגיעה בסטטוס קוו במקומות הקדושים בירושלים. כנ"ל צרפת. כבר שרדנו גינויים חריפים מאלה. ירדן זימנה את השגריר לשיחת נזיפה. והרי בכל פעם שהערבים משתוללים בהר הבית, הירדנים מזמנים אותו לשיחה כזו. גם בימי ממשלת בנט־לפיד. יש אומרים שאיחוד האמירויות דוחה את ביקורו של נתניהו, וסעודיה לא תמהר לחתום איתנו על הסכם שלום היסטורי בגלל הביקור. נחיה ונראה.
ואם מחר, חלילה, יקום ערבי לרצוח יהודי – הרי כבר היום מוכנות נצורות באשפותיהן תגובות כל המזהירים והמתריעים שהנה, כפי שצפו מראש, נשפך דם בגלל עליית בן גביר להר. כאילו שכחו שכבר שלשום ובשבוע שעבר התירוץ לטרור היה חיסול מחבל בג'נין, ולפני שבועיים - "הפגיעה באל־אקצה". כל יום, עשר פעמים ביום, משננים באוזנינו שהר הבית הוא המקום הנפיץ ביותר בארץ, בעולם, בגלקסיה, ומשום מה – כמעט תמיד רק לערבים הוא "קדוש" ו"נפיץ" ו"רגיש". והרי, רק לנו הוא המקום הקדוש ביותר בעולם, זכר חורבן הבית. התפילות לבניינו ולשיבת ציון קיימו את העם ב־70 גלויות ו־70 ריבוא רדיפות ופוגרומים.
ובימינו - בקהילות קונסרבטיביות ורפורמיות אחדות ניסו לשנות את אופיים של ימי הזיכרון. לאחר הקמת מדינת ישראל, ולאחר שחרור ירושלים והר הבית במלחמת ששת הימים, היו שביקשו לבטל את תעניות החורבן, אפילו להופכן ליום שמחה, או "לקצר את הצום" כיוון ש"חצי הגאולה כבר בידינו". אבל רוב אלו המציינים את תאריכי החורבן הלאומי האלו לא שינו ממנהגם - וטוב שלא שינו. עוד לא הושלמה הגאולה. עוד לא נבנה הבית.
התרעות פיקוד העורף