כבר ברור למדי שהממשלה החדשה שהתברכנו בה היא פיגוע הסברתי. השבוע האחרון הראה ש־20 ארגונים כמו שוברים שתיקה לא מגיעים לקרסוליו של שר לביטחון פנים אחד, בשם איתמר בן גביר. עוצמת התגובות לעלייתו להר הבית, בין שמממשלת ארצות הברית ובין שממדינות ערב ידידותיות, היוותה שיעור מעניין לכולנו, כולל בן גביר. הוא כנראה עדיין צריך להפנים שהוא לא סתם חבר כנסת, אלא שר עם הרבה כוח בידיים, וכדאי להשתמש בו בחוכמה.
האירוע סוקר בהרחבה גם ב"ניו יורק טיימס", מינוס הרקטה שנורתה מעזה במהלך הלילה - ונפלה אלוהים יודע היכן. זהו נוהל פחות או יותר רגיל ב"טיימס" - לדווח בהרחבה על מעשיה של ישראל, ובמשורה על מעשי ארגוני הטרור, אם בכלל. אבל לפני שנגלוש לינואר, כדאי לסכם את דצמבר.
בדצמבר פורסמו 25 כתבות על ישראל ב"ניו יורק טיימס". 5 נשאו טון ניטרלי, ו־20 נשאו טון שלילי או שלילי מאוד. לראשונה מתחילת הניטור השנתי, במהלך כל דצמבר לא פורסמה אפילו כתבה חיובית אחת על ישראל. זהו, כאמור, רק הפרומו. הרי כל זה קרה לפני שהממשלה הושבעה. במהלך החודש פורסמו לא פחות משישה טורי דעה שכתשו אותנו (אחד מהם יחסית בעדינות). שישה טורי דעה זה המון, בהתחשב בעובדה שבמהלך השנה כולה פורסמו על ישראל בסך הכל 26 דעות (6 חיוביות, 3 ניטרליות).
הנה מקבץ כותרות כדי לתת את הטעם: "הרשעות פליליות בקבינט", "חשש גובר בצבא מהקואליציה המתגבשת", "אידיאל הדמוקרטיה במדינה היהודית בסכנה", "מה לעזאזל קורה בישראל?", "האם ישראל על מסלול מסוכן?", "חשש מיוזמות ימין קיצוני", "הממשלה הנוקשה מעוררת לעומתיות", "הממשלה הנוקשה מושבעת ובודקת קשר עם בנות ברית", "הפגנות נגד הממשלה החדשה", "לשרים החדשים יש רעיונות נוקשים לגבי השאלה מיהו יהודי", ועוד.
מתוך שלוש כתבות אנטי־ישראליות בהיבט הפלסטיני, אחת האשימה את ישראל בכל בעיות הבריאות של הפלסטינים בגדה (אף על פי שהרשות הפלסטינית המושחתת אחראית לזה); אחת טענה שכשארגוני טרור לוקחים בעלות על שהידים, הם משקרים ולרוב מדובר באזרחים תמימים שישראל הורגת; ובאחת הועלתה ביקורת - לא על סרבנות השלום הפלסטינית אלא על כך שישראל לא הסכימה לזכות השיבה בזמן המשא ומתן לשלום. כשיש כל כך הרבה חומר לביקורת על ישראל עצמה, נראה שיש מי שתופס טרמפ על הגל, ומתפרע מעבר לרגיל גם בהיבט של הסכסוך.
לקינוח, היו שתי ביקורות מפרגנות לסדרה ולסרט האנטי־ישראליים - "פארחה" ו"טנטורה". הטון כלפי ישראל, שמסתבר שמינואר עד אוקטובר נשא ניחוח אנטי־ישראלי לייט, הפך לאנטי־ישראלי הארדקור. ההבדל מורגש, ובענק.
מחיר תדמיתי כבד
אז מה עושים? הרי בעולם שבו הקוראים לא רק צורכים מידע אלא גם מייצרים אותו ברשתות החברתיות, הכיסוי העיתונאי נחשב למקור אמין לייצור חומר. הוא מייצר דעת קהל מועצמת והפוליטיקאים מושפעים ממנה, בדיוק כמו אצלנו, ולכן מקבלים על פיה החלטות שאינן בהכרח מבוססות על צדק או על עובדות.
בעולם התקשורת החדש יש חוקים - ואנחנו כבר יודעים היטב שמי שחזק בשטח הוא לא בהכרח החזק מבחינה תקשורתית. במלחמה בשטח מן הסתם ננצח - אבל היינו בנחיתות תקשורתית משמעותית עוד לפני עליית ממשלת הפיגוע ההסברתי. הבעיה היא שכרגע לא נראה שמישהו אצלנו שובר את הראש איך לפתור את זה.
אנחנו מצויים במלחמת תדמית כבר שנים, ועלייתה של ממשלת הימין, מצוידת בתאוות פירוק בית המשפט ובפלגים קיצוניים ואולטרה־חרדיים, לא בדיוק נותנת לנו נקודות. אם נפסיד במלחמה הזו, יהיו לכך מחירים משמעותיים מאוד. האם אנחנו בכלל מבינים אותם? גם אם נניח שאיתמר בן גביר צודק, וזכותו לעלות להר הבית, זה לא רלוונטי. השאלה היא אם שווה לנו לשלם את המחיר על כך שהוא יעשה מה שבא לו באופן שרירותי ופרובוקטיבי, במקום לנהוג לפי תוכניות מסודרות ובחוכמה.
המחיר לא יתבטא רק בכך ש"יאהבו אותנו" או ש"לא יאהבו אותנו". המחיר עלול להיות הפסקה של הווטו האמריקאי באו"ם וחשיפת ישראלים לחרמות כלכליים, למאסרים ולתביעות בינלאומיות. הוא עלול להיות הפסקה של מימון כיפת ברזל, שתורגש היטב בעימות הבא כשנשב במקלט. הוא עלול להתבטא בכך שארה"ב תתחרט על כוונתה לבטל לישראלים את הצורך בוויזות, ואולי אפילו תערים קשיים בכל הנוגע לכניסתנו לארצות הברית. מדובר ביחסינו עם אמריקה, חברים, ובממשל דמוקרטי שעשוי להמשיך איתנו גם עד 2028. זה לא איזה פרחח פלסטיני שאפשר לנופף מולו באקדח ולהגיד לו שאנחנו בעלי הבית.
האיש הטוב זלנסקי
קחו לדוגמה את מלחמת רוסיה־אוקראינה. לכל סכסוך יש ארבע חזיתות - צבאית, חוקית, דיפלומטית ותקשורתית - ואי אפשר לנצח אם מתמקדים רק באחת מהן. פוטין הוכה כי לא הביא בחשבון שנרטיב של חמלה יוצר סיפור יותר חזק, ואותו התקשורת המערבית מחפשת.
זלנסקי הבין היטב את הפרוטוקול, ושיחק את מלחמת התדמית הבינלאומית מהרגע הראשון. הצניעות העממית שלו אפשרה לו להעביר מסרים נכונים לעולם. המסרים היו גאים אבל גם פגיעים ורכים - והם ניצחו את הכוח העצום של רוסיה. זלנסקי ידע להפגין רכות גם כלפי האויב - הוא הצטייר כמי שאינו רוצה את המלחמה אלא נגרר לתוכה, ופרסם סרטונים של חיילים רוסים שנפלו בשבי, בקריאה נרגשת לאמהות רוסיות לבוא לאוקראינה כדי "לאסוף" את הבנים שלהן. הוא משחק את תפקיד האיש הטוב כל הדרך. האם שכחנו שאנחנו האיש הטוב בסיפור הזה?
הרי עם כל גאוותו הלאומית ודאגתו הכנה לעם ישראל, בן גביר יכול להצטרף לשוברים שתיקה ובצלם. ההתנהגות שלו היא מתנה לארגונים אנטי־ישראליים באשר הם, והוא ישמש אותם ככלי נפלא. הנרטיב של היד הקשה וה"האדמה היא שלנו מבחינה היסטורית" לא יעבדו בזירה הזו. אלה מסרים שמזוהים עם האיש הרע. המסרים של האיש הטוב הם משהו בסגנון "אנחנו מזמינים את ארגוני הטרור להניח את נשקם ולבוא לעשות איתנו שלום". אלה משפטים שישראל צריכה לפמפם כל היום, במקום להיגרר לשיח מסוכן על הר הבית.
בזמן כהונתה הקצרה של ממשלת השינוי, המהלכים של נפתלי בנט מול רוסיה ואוקראינה, כמו גם מפגש הפסגה בנגב שיזם יאיר לפיד עם מרוקו, בחריין ומצרים, יצרו איים של תקשורת חיובית כלפי ישראל, ושיח על נושאים אחרים מהסכסוך. זה היה צעד בכיוון הנכון. איך ממשלת נתניהו השישית מתכוונת להתנהל בעולם שבו כדי להיות מדינאי־על שעושה שלום עם הסעודים, צריך תדמית שתדבר גם אל הממשל הדמוקרטי?
הפעם בלי רגש
הנתונים הרבים שנאספו במהלך שנת המעקב עדיין נמצאים בתהליך עיבוד, ואפרסם אותם בקרוב. בנימה אישית, השנה הזו הייתה מרתקת. התחלתי אותה במחשבה שאקדיש חמש דקות ביום למעקב אחרי האתר של ה"ניו יורק טיימס", אבל זה מזמן הפך לעבודה במשרה מלאה. היא סיזיפית ותובענית, דורשת תשומות של הרבה מעבר לחמש דקות ביום, אבל פוקחת עיניים.
הפופוליזם שמציף את חיינו מצית אמוציות כדי לכסות על העובדות ועל האמת הפשוטה - זו שאי אפשר להפריך כי היא סיסטמטית, ברורה, מספרית, נטולת אמוציות. השנה הזו אפשרה לי לצלול לעומק האמוציה לגבי הסיקור הלא הוגן שישראל מקבלת, ולהבין מה באמת עומד מאחוריו. היא גם אפשרה לי לחוות לעומק את אתר ה"ניו יורק טיימס", ולהתרשם עמוקות מהמקצועיות, מהשפה ומהדרך שבה הוא מנגיש מידע לקוראיו. יש לי הרבה ביקורת על הדרך שבה הוא מסקר את ישראל, כמו גם על ההשלכות הקשות של הסיקור המוטה, אבל השנה נחשפתי גם לצדדים הטובים של העיתון.
ואולי זו בדיוק הבעיה - עיתון רציני ומהוקצע פשוט לא יכול להרשות לעצמו להיסחף לסיקור כל כך מוטה ואגרסיבי, במיוחד כשמדובר באגרסיה כלפי לאום קטן עם היסטוריה ענפה של רדיפה. אין ספק שצריך להאיר את הנקודה הזו, אבל לעשות זאת בצורה חכמה.
עם הצטברות פרסומי הסיכומים החודשיים ב"מעריב", נוצר קשר עם אוניברסיטת בר־אילן, והתבקשתי על ידי פרופ׳ איתן גלבוע להצטרף לכתיבת מאמר מדעי על הממצאים השנתיים. מסתבר שאיסוף החומר היה לא שגרתי: הוא לא התמקד רק במה שפורסם ב"ניו יורק טיימס" על אודות ישראל, אלא גם עקב אחרי מה שלא פורסם. אחרי ההשמטות העקביות של מה שקשור לאיומים על ישראל ולסכסוך. לאחר שיתפרסם, המאמר יבוא לידי ביטוי גם בכנסים ובהרצאות. נקווה שיצוטט ויגרור אחריו מחקרי מדיה נוספים שישפכו אור על עידן הפוסט־אמת שבו אנחנו חיים. אבל חשוב שהוא יהיה מדויק ומידתי.
כדי שביקורת תעבוד, היא צריכה להיות עניינית. סתם תקיפה לשם התקיפה מייצרת התגוננות, גם אם היא יושבת על בסיס של אמת. אנחנו רואים את זה היטב בביקורת של ה"ניו יורק טיימס" עלינו כמדינה - היא מתקיימת באופן מוגזם ובלתי פרופורציונלי, בין שיש כאן ממשלת שינוי בשיתוף השמאל והערבים, ובין שיש כאן ממשלת ימין קיצוני עתירת אנשי דת ומתנחלים. מכיוון שהיא כזו, עם הזמן התרגלנו פשוט להתעלם ממנה.
המצב מדאיג, אבל צריך לשמור על אופטימיות. במהלך המחקר השנתי הזה זכיתי לעבוד עם פרופ' גלבוע, שהקים את בית הספר לתקשורת והמרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר־אילן, ועמד בראשם. הוא נחשב לאחד המדענים המובילים בעולם בתקשורת בינלאומית. בנוסף, יש לי עוזר מחקר צעיר, בגילה של בתי הבכורה, והוא אינטליגנטי וחרוץ, וגורם לי להרגיש שיש פה חומר אנושי מצוין והרבה עתיד. צריך פשוט לדעת להתנהל איתו בחוכמה.