זה כבר כמה שבועות שאנחנו מתכתבים. אין לי מושג קלוש מי האיש, היכן הוא מתגורר, מה מקצועו והאם כתב היד ששלח אליי נאמן למקור או בדיה מוחלטת. אני כמעט ולא עורכת ספרים שכתבו אחרים. נכון, זה כסף די טוב, שלא דורש ממני לברוא את הדמות, לצקת בה נשמה ואופי, להתחקות אחריה, לעבור איתה תהפוכות - אלא רק לשבת בחדר העבודה שלי, עם כוס נס ועוגייה על ידי, ולשפצר.

לשאול את הסופר למה הסצינה הזו לא חזקה מספיק, להפציר בו לחדול מכל המטאפורות המאולצות שהוא טורח להוסיף, לבקש עוד דיאלוגים, עוד קצת בכי ולעזור לו להעביר את הדמות מסע. מגיעות אליי לא מעט הצעות לתת את האינטרפרטציה שלי לסיפורים שכתבו אחרים ולחגוג איתם בהשקת הספר, זה מרגש, כל פעם מחדש - באמת! אבל בסופו של דבר, אני תמיד מעורבת מדי רגשית באותו הספר וזה לוקח ממני יותר משאני רוצה לתת. אז אני בוחרת אותם בקפידה, מקציבה לעצמי ארבעה או חמישה ספרים בשנה, ואותם אני עורכת.

הוא פנה אליי, יהודי שגר בחו"ל לדבריו. אני מודעת לגמרי לעובדה שיכול להיות שזה השכן שגר שתי קומות מעליי או איזה רואה חשבון מראש העין, אבל כדי לא ליצור אי־נעימות וכדי לא להתכתש על ההתחלה, לכל מה שאומרים לי - אני מאמינה.
"כתבתי ספר, תערכי לי אותו?", הוא שאל.
"צרף קובץ ואולי", עניתי.

מכירים את זה שאתם עומדים בחנות ספרים, מביטים על שפע הסיפורת, הכריכות הצבעוניות, שמות הסופרים הידועים (כי אלו שלא, בחיים לא ייכנסו אל החנויות, בטח לא היום, כשכבר אין לקטורים, כולם מוציאים ספרים ויש עשרות הוצאות עצמיות שמדפיסות הכל מהכל), בוחרים ספר אחד, קוראים את תקצירו, ואם עניין אתכם ממשיכים אל הדף הראשון? כך בדיוק אני עושה. לספר שעדיין לא ערוך אין תקציר, אז אני פותחת בקובץ וורד את הדף הראשון ומתחילה לקרוא, גם לדף השני אני נותנת צ'אנס, ואולי בשלישי משהו מסקרן מתפתח, אז גם אותו אני לא מאכזבת. לרביעי בחיים לא אגיע - בין שהספר מצוין ובין שהוא גרוע, כי את ההחלטה כבר קיבלתי.
אצל האיש הזה הספיק לי חצי דף, שנפתח בדיאלוג יפה בין גבר לאישה שמאוד אהב.

גבר: לא ביקשתי ממך יותר מדי, רק להישאר.
אישה: תסתכל לי על הבטן.
גבר: אני מעדיף לגעת בה.
הוא מתקרב, מושיט את ידיו והיא נרתעת.
גבר: למה?
אישה: היא לא תתנפח.
גבר: אמרתי לך, לא צריך.
אישה: צריך, צריך! זה לא בית בלי ילד קטן לבוש חולצה מוכתמת וחיוך יפה.

אחר כך התנשקו, לרגע, בפה סגור וברעד של פרידה והיא הלכה, גם לא טרקה את הדלת אחריה.
זה קרה לפני שלוש שנים, אולי יותר, הדלת אגב, לא נסגרה, שבוע אחר כך הוציא את חפציו ועבר משם כדי לשכוח.
ואז, ממש לא מזמן, קרה מקרה.

משהו במה שכתב עורר בי יצר מסוים. לא הזדהיתי עם אף אחת מהדמויות, הרי ילדה עשיתי, בזוגיות הייתי ואצלי יש בצורת, לא קורים שום מקרים. ובכל זאת, נכנסתי תוך דקה ועוד קצת לתוך סיפור שלא שלי. "זה מה שאני מבקשת", כתבתי לו, "אנחנו נעבוד כמו פינג פונג, אני שולחת לך הערות, אתה שולח לי תיקונים, אני מטמיעה את זה בטקסט והספר יהיה יפה־יפה".
בתוך פחות מדקה ענה לי: "לאן להעביר?".

יומיים נוספים חלפו והכסף היה בבנק שלי. דרך צד ג', כמובן, והתחלנו לעבוד. הוא די קשוח, הרבה דברים שאני מבקשת למחוק הוא משאיר וגם מנמק בעברית יפה מאין כמותה - למה. הוא מתפלפל, משחק בדמויות, שואל אותי לדעתי על כל מיני דיאלוגים ועושה לי סוג של טיזינג: "נראה אותך כותבת את זה טוב יותר". וזה מה שאני עושה, בידיעה מוחלטת שאין לי זמן מיותר, שאני חייבת לסיים את הפרויקט הזה כי אחרים מחכים ושאין לי שום מושג מי זה אדון "פאנטום האופרה" מאחורי המסיכה, שאני נכנסת איתו לשיחות עומק דרך קובץ של וורד.

אז אני כותבת דיאלוג והוא ממשיך אותו ופתאום אני - היא, והוא - הוא, ודרכם אנחנו רבים, משלימים, עושים אהבה, משתכרים, נוסעים יחד לטיפולי פוריות, חוזרים מיואשים ומתארגנים ללכת להורים שלו אף שאחותו שונאת אותי. וזה תהליך כל כך מצחיק ומדליק לפרקים (את שנינו!) וגם שובר את הלב, כי זה מביא המון פלאשבקים ורצון מסוים לתקן דרך הטקסט, והנה הכלי התרפויטי הזה שעליו אני מדברת בהרצאות שלי! הנה תהליך הריפוי דרך המילים, את חווה אותו ממש עכשיו, בעצמך, דרך סיפורו של אחר, ברוך בורא האותיות והדמיון.

לא עוד הרבה ואסיים לערוך את ספרו. הוא החליט שהוא רוצה להדפיס עשרת אלפים עותקים ולחלק אותם.
"לחלק למי?", שאלתי.
"למי שאת רוצה", ענה, "את תחליטי".
"תגיד לי, אני נראית לך מפיצת ספרים? תכף תבקש שאבוא לנקות לך את הבית", הגבתי. הוא באמת הפך קצת חצוף.
"את גרועה בניקיון", השיב, "כתבת 100 פעם שיש לך מנקה". האיש הזה יודע הכל יותר מדי טוב, מסקרן אותי מה יקרה כשנסיים לעבוד יחד, מניחה שהוא די יחסר לי.

אל תיבהלו ממה שכתבתי על הוצאות הספרים. אם בוער בכם להוציא ספר - עשו זאת. אבל בלי מחשבות טיפשיות על השקה פומפוזית, שמלה מגונדרת או מראה מתוחכם וכוסות קאווה ביד. חשבו קודם כל על העלילה, התוכן, המסע שהגיבור עובר. כמה אני שונאת שניגשים אליי אנשים ושואלים: "כמה מילים צריך כדי להוציא ספר?".

אני מיד מדמיינת אותם משרבבים שטויות על הדף או מקלידים טמטום על המקלדת ועיניהם בכלל אל מונה המילים. ספר זו שליחות, יש בו אמירה, הוא מעביר אתכם תהליך, אתם מביאים אליו את כל הצלקות שלכם, השמחות שאספתם, הלקחים שהפקתם - הוא גם מבריא חולי מסוים בצורה מסוימת ואחר כך, כשסיימת לכתוב אותו ולפאר את דמויותיו, אתם נותנים גם לאחרים להשתמש בו ומוציאים אותו אל האור. אל תיתנו דבר דל שאתם בעצמכם לא הייתם קוראים, זה לא מוציא אתכם טוב וסתם מוסיף עוד נייר שהורס את כדור הארץ.

אם אין לכם מה לומר, עזבו את הספר בצד, ערכו לעצמכם מסיבת השקה לרגל גיל 50 או 60, מסיבת הודיה בזכות משהו שעשיתם או סתם חתונת כסף. קדשו את המילה הכתובה.

בליל אמש העזתי.
אני: למה דווקא דמות כזו? בלי רחם?
הוא: סיכמנו בלי שאלות אישיות מדי.
אני: אנחנו לקראת סיום, וגם אני כבר סיפרתי לך לא מעט.
הוא: ויתרתי על ילדים.
אני: בשבילה?
הוא: בשביל אהבה, כן.
אני: ואיפה היא?
הוא: היא שוכבת בבית חולים לא רחוק מכאן, אבל עד לפני חודש עוד שכבה לידי, 40 שנה.
אני: תקדיש לה את הספר?
הוא: כן, תעזרי לי לחלק?
אני: אעזור, בטח שאעזור.
והלכנו אל הלילה.