עדיין לא הצלחתי לנתח את הסיבה לכך שכל הלהקות משנות ה־90 מתאחדות. יכול להיות שהאיחוד של נוער שוליים עשה חשק לפונץ', פורטרט ואחרות לנער את האבק ולצאת במופעים חד־פעמיים עבור המעריצים - שאי אפשר להכחיש, מתחילים להאפיר. 

בניגוד לטרנדים אחרים, אני מאוד אוהבת את הטרנד הזה. לא אהיה דודה ואומר שאני לא ממש מתחברת למוזיקה העדכנית, אבל אני מודה שהטעם המוזיקלי שלי נתקע בעשור שבו הייתי נערה. לטוב ולרע. 

הייתי שוב בבארבי לאחרונה, ועמדתי צמודה לבמה יחד עם עוד כמה נשים באמצע שנות ה־40 לחייהן וצרחנו את ריאותינו עם הגיטרות. אם הילדים שלהן היו רואים אותן, סביר להניח שהם היו מגיבים כמו שאנחנו הגבנו כשההורים שלנו היו פורצים בזמנו באיזה ריקוד דיסקו ברחבה. “אבל זה טוב", אמרתי לאחת החברות. “זה לא מובן מאליו להתרגש כמו ילדה כשאת אמא בעצמך". זה לא מובן מאליו להתרגש בכלל מדברים בגיל מסוים. 

יכול להיות שפשוט הגעתי לשלב הזה בחיים שבו אני משחררת את כל מה שיגידו עליי, מה שעוזר לי ליהנות מכל חוויה בצורה הכי בריאה שיש. יכול להיות שזה תלוי תקופה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהדור שלנו, שחלקו לא רואה עתיד ברור פה, זקוק יותר מכולם לנחמה, פיסת נוסטלגיה שתזכיר לו את הנעורים. 

שנות ה־90 היו טובות ורעות לתפארת. היה בהן הכל ובעיקר תחושה שדברים משתנים בקצב מסחרר כמעט בכל תחום. לעתים משתנים באופן דרסטי, וכבר אז היה ברור שלא תהיה דרך חזרה. 
כתבתי פעם שאני מרגישה כבת לדור האבוד שתלוי בין שני עולמות, זה שלא ממש מוצא את עצמו באף אחד מהם. הדור שאמור היה לחבר בין שתי תקופות, ליצור עולם חדש מתוך עולם ישן, ולשמש כגשר בין בני דור ה־X, שהיה מבוגר מספיק במהפכת הפופ של שנות ה־80, לבין דור ה־Y, שנולד כשהעולם כולו מרצד לו מול המסך. עולם אנלוגי שעושה צעדים ראשונים בעולם דיגיטלי.

נולדנו לתוך הלימבו הזה, כשעוד הייתה רק טלוויזיה בשחור־לבן עם אנטי־מחיקון, ויחד עברנו כולנו את כל האבולוציה של המכשירים שמשמיעים מוזיקה: מווקמן דרך דיסקמן, מיני דיסק, MP3, אייפוד וכלה בספוטיפיי - ולמרות המסע המפרך הזה אנחנו עדיין צעירים מספיק כדי ללמוד תוכנות חדשות ולהתפתח. 

בדיעבד אני מבינה שהגענו עם רעיונות חתרניים לתחילת שנות ה־20 שלנו, כשהכפר הגלובלי רק החל להתהוות. ניסינו למרוד בצורך הישן של דור האחים הגדולים שלנו, שהתמסדו מיד אחרי הצבא והקימו משפחות, ורצינו לנסות להיות עוד זמן לבד, לפעמים יותר מדי זמן לבד. הצלחנו ברובנו לשבור את מקומה הקדוש של העבודה הקבועה והיציבה בחייהם של הורינו, ולהפוך את החוזה בחברת החשמל עד הפרישה לתפקידים מעניינים יותר שלא חייבים להישאר בהם יותר מחמש שנים. המונח “פרילנסר" נולד והבהיל את כולם. מה, לא תהיה לך פנסיה?

אף אחד לא היה בשל אז לרעיונות החתרניים האלה, שעשור מאוחר יותר התקבלו באופן טבעי. מי האמין בשנות ה־90, כשרק החלו לצוץ שרתי האינטרנט, שנהיה אומת סטארט־אפ; שיגדל פה דור שירצה לחזור להתמסד בגיל 24, כמעט כמו דור ההורים שלנו; שהפיק־אפ ברים ייכחדו מהעולם; שיהיה בלתי אפשרי לתקשר עם העולם לא דרך וואטסאפ; שהטינדר יפרוץ לחיינו, ויהפוך מאפליקציית סטוצים לדרך היחידה והמייאשת של אנשים למצוא בני זוג. ורובנו, בני דור הלימבו - שאין מונח כזה באמת, כמו תחושה מדויקת - לא מסוגלים עם האפליקציות האלה. זה פשוט לא בדנ"א שלנו.

עולם של מבוגרים הפך לעולם של צעירים, אבל מהר מדי. ואלה שהיו פעם צעירים ובנו בלי לדעת את הגשר הזה, עוד לא הספיקו לעכל את השינוי. אבל אנחנו גם מלאים בסתירות. עד שפתחנו אינסטגרם והבנו מה הפונקציה שלו, נולד טיקטוק, שאני לא רק לא רוצה להבין, אפילו מסרבת בכל תוקף לנסות, אף שדיגיטל הוא חלק מהמקצוע שלי. איך זה הולך ביחד? זה הולך. 

ובכל הנוגע לענייני מהפכה אמיתית, מסתבר שהיה לנו חזון בלי שידענו בכלל. חזון שנולד מכוח האינרציה של החיים, שעמדו בפני אחד השינויים הגדולים בהיסטוריה. אולי קצת הקדמנו את זמננו ואולי חלקנו “משלמים" היום מחיר רק כי החלטנו להישאר עם רגל אחת בעולם הישן ורגל אחרת בעולם החדש, ולא לבחור צד, לא להתפשר, פשוט כי אף אחד משני העולמות לא ממש מתאים כמו כפפה ליד. 

אני חושבת שככה זה עם מהפכות. תמיד זה שמתחיל אותן, בין שהוא רוצה ובין שלא, סובל הרבה יותר. וככה גם עכשיו: תקופת לימבו שנותנת תחושה של גשר לקראת בום אחד גדול. עולם חדש־ישן מול עולם חדש, שאנחנו אפילו עוד לא מכירים. מעניין מי יעשה את המהפכה הפעם.