הגיע הזמן לשנות את הגדרות העוני ולרענן את הגישה לחילוץ ממנו | שלמה מעוז

במודיעין עילית מוסיפים בכל שבוע גנים וכיתות. האוכלוסייה החרדית גדלה במהירות. בשנת 2019 גרו בעיר יותר מ־76 אלף תושבים ואשתקד היא מנתה כבר יותר מ־81 אלף. הביקוש לדירות בעיר, שהיא למעשה התנחלות פרטית־עסקית, במרחק 5 ק"מ מהקו הירוק, גואה ללא הפסק.

העיר הוקמה שלא כחוק וללא אישור מדינה רשמי, כשלוחה קטנה בפאתי היישוב מתתיהו, כאילו היא חלק מהיישוב מתתיהו (שכן הוקם כחוק על ידי פועלי אגודת ישראל, ממש סמוך לקו הירוק, אבל עדיין מעברו המערבי). שלוחה ועוד שלוחה הייתה לעיר גדולה - מודיעין עילית, שהוכרה כעיר בשנת 2008.

מודיעין עילית יושבת על קרקע פרטית, ללא תכנון, ללא תשתיות מקוריות וללא מקורות הכנסה מהיטלי השבחה ומיסוי מקרקעין אחר או מארנונה עסקית משמעותית. העיר ענייה מאוד, אשכול סוציו־אקונומי 1, הנמוך ביותר בין אשכולות הלמ"ס.

העיר מרודה, יש בה עניים בכל אשר תפנו: נערות דוחפות עגלות תינוקות במעלה הגבעות שבחבל בנימין, שירותים מינימליים לאוכלוסייה שמסתפקת במועט, רק בהכרח: מזון ביגוד, קורת גג ותפילות. ואף על פי כן, נוע תנוע: תוחלת החיים במודיעין עילית היא הגבוהה ביותר בישראל - 87.6 שנה, גבוהה מתוחלת החיים של מודיעין־מכבים־רעות עם דירוג סוציו־אקונומי 9, שבה תוחלת חיים של 86.5 שנה.

פרדוקס תוחלת החיים

איך ייתכן כי תל אביב העיר הנחשקת שבה גרים קרוב ל־460 אלף תושבים עם דירוג סוציו־אקונומי 8 רק עם תוחלת חיים של 83.1 שנה, 4.5 שנים פחות מהעיר הענייה ביותר בארץ ישראל? האם בכלל יש תקפות לדוח העוני של הביטוח הלאומי ששוב פורסם בתחילת החודש?

במשך שנים נאמר ומקובל על הכל כי לאוכלוסייה שאין לה נגישות לשירותי בריאות מיטביים, אין השכלה אקדמאית או לפחות תעודת בגרות, שאין לה מיומנויות התואמות צרכים של חברה מודרנית מתועשת ומתקדמת כמו ישראל, שאין לה מודעות לשמירת הבריאות ואיכות הסביבה - תוחלת החיים שלהם נמוכה. תמוה, מודיעין עילית הוכיחה להפך.

אולי נקודת תוחלת החיים אינה המדד המערבי הנכון לבחינת פרמטרים של ערים ויישובים? ניקח לדוגמה את העיר הדרומית המופגזת בכל סיבוב לחימה מול חמאס ברצועת עזה. אשקלון היא העיר המתפתחת ביותר בישראל, שמספר תושביה נוסק בימים אלה לכיוון של 170 אלף איש ויש בה בנייה בכל פינה לגובה - כן, בפריפריה ולגובה - לניצול יעיל של משאב הקרקע.

המדד הסוציו־אקונומי באשקלון הוא 5 מתוך 10 וראו זה פלא: תחושת הדיכאון בקרב תושבי העיר, על פי סקר של הלמ"ס עבור בני 20 ומעלה, היא רק 19.4%, לעומת 25.1% בתל אביב או בעיר המבוקשת רמת גן עם דירוג סוציו־אקונומי 8, שם תחושת הדיכאון בקרב הציבור עומדת על 21.6%.

מיהו עני? מי שאינו מרוצה מהדירה שבה הוא גר המשמשת קורת גג, לא כך חשבתם? לא כן? בבית שמש, אחת הערים העניות בישראל, עם מדד סוציו־אקונומי 2 בלבד, ממש קרוב לתחתית ועם שיעור אדיר של אוכלוסייה חרדית המאכלסת אותה מזרמים שונים, שביעות הרצון מדירת המגורים בקרב החרדים מגיעה ל־85.6%, זה ממש קרוב לשביעות הרצון של תושבי רחובות עם מדד סוציו־אקונומי 7, שבה שביעות רצון מהדירה היא בשיעור של 85.5%.

אז מיהו עשיר? אולי מי שמרוצה מההכנסה שלו. אין מדד טוב מכך, כל מדד הביטוח הלאומי בנוי על זרמי כספים בלבד. אנו חושבים כי יותר הכנסה כספית פירושה יותר טוב לתא המשפחתי, הלא כן? ובכן, בסך הכל במדד הארצי רק כ־ 67.2% מרוצים מההכנסה הכספית שלהם, השיאנים הם תושבי רחובות, בקרבם 71.5% מרוצים מההכנסה.

במקום השני תושבי כפר סבא, שם מרוצים מההכנסה 70.7%, עיר עם עם דירוג סוציו־אקונומי 8, סביר לחלוטין. במקום שלישי בשביעות הרצון מההכנסה היא פתח תקווה עם דירוג סוציו־אקונומי 7 ומקום רביעי, לא תאמינו, תושבי בית שמש עם שיעור של 69% המרוצים משכרם, הם ממש לא מרגישים עניים למרות כלי המדידה של הביטוח הלאומי.

בתל אביב מרוצים פחות מההכנסה, רק 66.7% מרוצים מהכנסתם, מתחת לממוצע הארצי. אולי כי בעיר ללא הפסקה נשארים רעבים לכסף והון באופן תמידי. בסופו של דבר מי שמאושר ויש לו שביעות רצון מהחיים, לבטח אינו מרגיש עני כפי שהביטוח הלאומי מבקש להציג.

שביעות הרצון מהחיים (בכלל) בממוצע ארצי עומדת על 89.3% מקרב התושבים, אבל בבני ברק הענייה - עם דירוג סוציואקונומי 2 - שביעות הרצון היא 96.4%, בראשון לציון ובחיפה עם דירוג סוציו־אקונומי 7 שביעות הרצון מהחיים 93.7% ו־92.2% בהתאמה, בבית שמש הענייה 91.3% עם שביעות רצון מהחיים.

כלומר, שביעות רצון מהחיים אינה קשורה בהכרח לדירוג הכלכלי, הפיננסי. בכפר סבא, להזכירנו עם ציון 8 במדד הסוציו־אקונומי, רק 88.5% עם שביעות רצון מהחיים.

אולי הפתרון לחיים טובים טמון במעורבות חברתית? בממוצע הארצי 21.2% עוסקים במעורבות חברתית, בבני ברק 45.5%, בבית שמש 23.1%, ברמת גן 27.1%, והפעם תל אביב מצטרפת לחבורה עם 28.6% במעורבות חברתית. בכפר סבא, לידיעתכם, רק 17.7% נמצאים במעגל המעורבות החברתית.

מיהו עני?

האם לא הגיע הזמן לבחון עוד פרמטרים בדוח העוני ולא רק הכנסה למשפחה, הכנסה לנפש תקנית? הדוח של הביטוח הלאומי שפורסם זה עתה לשנת 2021 הוא מעין חזרה על דוחות של שנים עברו. מתפרסם דוח, מופיע בחדשות וכהרף עין נעלם כלא היה, אולי מפני שאינו מביע דבר וחצי דבר של ממש בכל הנוגע לפעולה, תוך ניתוח נכון של המצב במילים ישרות ואמיצות.

אין איש שעיניו בראשו ומאמין למתודולוגיה של הביטוח הלאומי שמצאה כי בשנת 2021 היו בישראל 1,950,000 עניים. אף אחד אינו מאמין כי יש 853,800 ילדים עניים בישראל, מהסיבה הפשוטה שהנתונים נכונים על פי המתודולוגיה העכשווית המיושנת, שחייבים לשנותה בכדי לקבל נתונים יותר נכונים ועל מנת שנוכל לעקוב באמת מקרוב אחרי העניים והנזקקים.

הדוח מציין כי דווקא העלייה בפעילות הכלכלית בשנת 2021 בשיעור של 8.3%, לאחר השנה הגרועה שחווינו ב־2020 בשל נגיף הקורונה (עם הצטמקות של התוצר ב־1.9%), היא שהביאה לכך שתוחלת העוני ירדה ואי־השוויון ירד, בגלל שציבור רחב יותר חזר לעבודה, לעתים בשכר נמוך מזה שהיה לפני הקורונה.

הממשלה הסירה חלק מהתמיכות הכספיות לאחר תקופת הקורונה, העוני עלה בשיעור קל בקרב העשירונים התחתונים, מזערית. מה שברור כי הממשלה סייעה ויכולה לסייע כדי למנוע גלישה לעוני בזמן משבר, כמו בתקופת הקורונה, אך לטווח ארוך תעסוקה עם שכר הוגן הרבה יותר מועילה.

הממשלה יכולה לתמוך ביעילות בחילוץ ממעגל העוני, בעיקר באמצעות תקציבים להכשרה מקצועית בכדי להעלות את שכר העובדים שלא משתכרים היטב מפני שאינם מיומנים. ככל שיהיו מיומנים יותר, שכרם יעלה. דווקא היום כאשר המשק נמצא קרוב לתעסוקה מלאה, זו הזדמנות לדחוף עוד יותר להכשרה מקצועית מיטיבה, באופן שמעסיקים יוכלו להפיק יותר מכל עובד תמורת שכר גבוה יותר ומתגמל.

בכדי למנוע עוני מתרחב אפשר לעודד גם בני 65 ומעלה לעבוד, אפילו חלקית. בצד זה הקצבאות לזקנים שמתקשים להימנע מכניסה למעגל העוני חיוניות, כמו גם לנכים, שתי אוכלוסיות שבקרבן גם דחיפה לתעסוקה לא בהכרח תסייע.

זה המקום לבצע העברות חד־צדדיות, כלומר יותר קצבאות ביטוח לאומי, בשפת העם. צעד בכיוון זה עשו ראש הממשלה ושר האוצר בתחילת החודש: קצבאות הנכות יעלו בשיעור של 9.8%, מרבית הקצבאות יעודכנו ב־5.3% על פי עליית שיעור המדד, בכדי למנוע שחיקתן הריאלית.

כבר שנים רבות אני מזכיר כי העוני בישראל נמדד באופן יחסי: הוא מוגדר כמחצית מחציון ההכנסה נטו לנפש תקנית. קו העוני היה בשנת 2021 נטו למשפחה ממוצע של 15,748 שקל, הכנסה נטו לנפש תקנית היא 6,769 שקל.

כמובן היות שהעוני יחסי, הרי ככל שהשכבות החזקות משתכרות יותר, כגון בהייטק, ההכנסה החציונית נטו לנפש תקנית עולה, ואלה שנמצאים למטה הופכים לעניים, הגדרתית, למרות ששכרם עלה ואפילו רמת החיים שלהם עלתה. נכון שזה אבסורד, אבל יחסית לאלה ששכרם עלה בחדות הם נשארים מאחור והופכים בהגדרה של הביטוח הלאומי לעניים, אף שמצבם שופר.

לראות עין בעין

עוד חולשה בניתוח של הביטוח הלאומי היא שהוא לא לוקח בחשבון וזוקף רכיבי הכנסה בעין, כפי שהיה צריך לעשות בכדי להגיע להגדרה מדויקת של העוני. הכנסה בעין היא הכנסה עקיפה חוסכת הוצאות, לא בכסף ישיר על פי הביטוח הלאומי.

דוגמאות להכנסה בעין: שווי הסעות תלמידים לבית ספר, שווי ארוחות חינם, שווי דמי לימוד מסובסדים לעומת דמי לימוד רגילים במגזר הכללי, שווי ביגוד שמקבלים מהמעביד, שווי מתנות ורכב לפעילות מסוימת, לא רכב צמוד, אלא לפעילות העסק או הארגון, שווי ההכנסה מהון והכנסה מכספים שמקורם לא מהביטוח הלאומי, כגון משכר דירה, הכנסה באמצעות גמ"חים, הנחות אדירות מתשלום ארנונה לרשויות המקומיות, למשפחות מרובות ילדים או זקנים או עולים.

על פי הביטוח הלאומי, למשפחה של חמש נפשות, שהן 3.75 נפשות תקניות, נדרשים 10,684 שקל לחודש, כל נפש בשוליים עולה עוד 1,567 שקל. ברור כי ההוצאה בגין נפש בשוליים נמוכה לעומת נפש אחת. ברור שבסכומים אלה אין סיכוי לחיות, לכן ישנה מערכת תשלומים והטבות לחלק גדול מהאוכלוסייה גם לא באמצעות הצינורות שעליהם מצביע הביטוח הלאומי.

אף על פי שהמלצות הביטוח הלאומי סבירות בכל הקשור למתן קצבאות למי שאינו פעיל כלכלית ועזרה לחלש שאינו יכול לעשות יותר ממה שהוא עושה, חייב הביטוח הלאומי לפתח מודלים חדשים שיתבססו לא רק על הכנסה כספית, על העושר. צריך להתבסס יותר על האושר ועל שביעות הרצון, תוחלת החיים, הנגישות לשירותי רפואה והזכות, גם של זקנים, לידיעה ולהבנה של אוריינות דיגיטלית המאפשרת רמת חיים גבוהה יותר. כך גם בנוגע לאפשרויות עבודה לזקנים ואחרים בעלי רצון, אפילו בשוליים.

אפשר לראות כי השימוש באינטרנט נעשה כבר על ידי 90.3% מהאוכלוסייה. בבית שמש, בחדרה ובבאר שבע 89.2%, אפילו בני ברק עם 68.6%. הצעד הבא הוא נגישות למחשב ביתי, שעדיין משאירה רבים מאחור. רק 80.6% מבתי האב משתמשים במחשב בבית. המהפכה הדיגיטלית היא המפתח לחברה יותר שוויונית, מעבר לתעסוקה ולתשלומים ממשלתיים.

כמובן שהגיע הזמן לעבור לבחינת הגדרת עוני חדה: עוני אבסולוטי, לקבוע סל של צרכים למשפחה, שאם אין כסף לממנו, המשפחה או הילדים עניים. סל שאפשר לעדכנו מדי שנה. שיטת מדידת העוני האבסולוטי פועלת בצפון אמריקה, אולי הגיע הזמן לבחון אותה מחדש מול השיטה של העוני היחסי. ברגע שיהיה פרסום של עוני אבסולוטי, הציבור יוכל להתייחס לכך ביראת קודש ולחפש דרכים להפחית את מספר העניים הסובלים באמת בחיי היום יום, בניגוד למספר העניים המוגדרים על ידי הביטוח הלאומי ולאו דווקא מרגישים כך.