לנוכח הסיפורים המבהילים ממשפט נתניהו על שיטות החקירה האכזריות של אישה עדינה כמו איריס אלוביץ', סיפורים המתגלים גם השבוע, גם אתמול, בבית המשפט, ומול אנשי חוק מתעללים שכאשר הם צריכים להסביר זאת בבית המשפט, יש להם תשובות שבהן שזורות כל ההטיות של "לא זוכר, לא יודע", אני שואל את עצמי אם ישראל היא באמת דמוקרטיה.

ישראל היא מדינה שבה כל אחד יכול להיות אסיר כל רגע. בנעוריי קראתי משפט שאלכסנדר סולז'ניצין, הסופר הרוסי שחי בגיהינום של הקומוניזם, כתב: "לימדו אותנו הכל, אבל לא לימדו אותנו איך להיות אסיר". הוא, שהיה אסיר בגולאגים הקומוניסטיים, הסביר שלומדים זאת בדרך הקשה, ומצטער שלא הכינו אותו יותר. בישראל של היום, אם לא יפסיקו להשתמש בכוח החוק והמשפט ללא ריסון, צריך יהיה ללמד ילדים בכל בית ספר איך להיות אסירים, כחלק מההכנה לחיים.

זוועות הפגיעה בזכויות אדם שנחשפות כל יום בבית המשפט בעת משפט נתניהו, על פי הדיווחים המפורטים מתוך בית המשפט, לא ייאמנו. יותר לא ייאמן שכל מי שמכיר את המערכת המשפטית טוען במעין השלמה עצובה שככה זה תמיד. הוצעו תיקונים במערכת החוק והמשפט. לא קיצוניים ולא מהפכניים, תיקונים קלים.

איש לא הציע, למשל, להתקדם ולעבור לשיטת חבר המושבעים, כמו ברוב המוחלט של העולם הדמוקרטי. מה שמוצע כרגע אינו רפורמה קיצונית. מדינות שיש בהן מושבעים, זאת אומרת מדינות שבהן בני כל שכבות החברה והעם שותפים בתהליך השיפוטי, ולכן כוח השופטים מרוסן, נחשבות לגדולות שבדמוקרטיות והן רוב הדמוקרטיות.

עם זאת, לפעמים יש גם נקודות אור במערכת הכוחנית של החוק והמשפט. למשל, כל הכבוד לשופט זכריה ימיני שמנע השבוע את צילום בנימין ושרה נתניהו בבית המשפט. הוא נכנס לאולם בית המשפט לפניהם, ובכוונה לא יצא ממנו לרגע, אפילו לא בהפסקה, ולכן, ובגלל שאסור לצלם בבית המשפט כאשר השופט נמצא באולם, הוא מנע כך, בגופו ממש, את ביזוי נתניהו ושרה.

נכון שאני עיתונאי, ואם הייתי עורך שדורש מהצלם להביא לי תמונה של שרה ובנימין נתניהו באולם בית המשפט, והוא היה חוזר בלי תמונה - הייתי מתאכזב, אבל גם ממלמל בהערכה: "כל הכבוד לשופט הזה". אגב, כעיתונאי הייתי שמח בסיפור הגדול יותר שיש כאן: שופט כבן אדם רגיש, שמגן באומץ על כבודם של נתניהו ושרה, וסופג גידופים בטוויטר מכתבים משפטיים. כרגע רגעים של רגישות הם נדירים במשפטי נתניהו.

אם אתם מבין המתנגדים לשיפורים במערכת החוק והמשפט שמציע שר המשפטים החדש, או לכל מה שהוא יציע, תפגינו, תמחו, תבקרו. אבל זכרו שמעל הכל יש דמוקרטיה, וזכרו שהדמוקרטיה, שבה הרוב קובע, היא שיטה שמביאה לתוצאות הטובות ביותר לאושרו ולרווחתו של האדם (עד שתימצא שיטה שתביא לתוצאות טובות יותר.

בינתיים, מסתבר שכאשר העניקו לכל אדם מעמד שווה בהחלטות, החברה רק התקדמה). ישראל של היום, שבה כה רבים בזים להצבעת הרוב, לתבונת הרוב ובכלל לרוב, כבר איננה בדיוק דמוקרטיה. ישראל מגלה עכשיו את הכוחות החבויים בה מתחת לפני השטח, כוחות שכל עוד הם שלטו, הכל היה יכול להישאר חבוי, כי הם מצאו שיטות אחרות לכפות את כוחם.

יש שיאמרו שאם כן, ישראל היא אריסטוקרטיה. נו. אם זו אריסטוקרטיה, זו אריסטוקרטיה חסרת אצילות. אני לא אוהב להגדיר את ישראל כאריסטוקרטיה, זה נותן הילה של עליונות ועידון לכוחות האנטי־דמוקרטיים. אני גם לא אוהב להשתמש במילה אליטה, זה מעמיד את המתנגדים להצבעת הרוב במעמד גבוה.

לא מדובר באליטה, במאבק הפוליטי הנוכחי מדובר בקבוצות שיש להן עמדות כוח, ועכשיו הן מגינות על עמדות הכוח שלהן. לכן אני מציע להגדיר את ישראל בעצם כפיאודליזם. הפיאודלים בעלי האחוזות מאמינים שלהם השלטון. לפיאודלים בעבר, האחוזות היו בצורת שטחי אדמה. לפיאודלים של היום יש אחוזות כלכליות, אקדמיות, שיפוטיות, ועוד אחוזות שליטה בכל מיני תחומים במדינה. עקרון הפיאודליזם טוען שמי שלא נמצא במעמד הפיאודלים האלה לא זכאי להביא לידי ביטוי את דעתו כשווה בין שווים.

מדאיג. בתקופת הפיאודליזם ההיסטורי, בעלי האחוזות היו בטוחים שזה סידור טוב למוסר, לחברה, לכלכלה, לנשמה, לצדק ולרמת החיים של כולם. הם אמרו: "מה? ניתן גם לאיכרים הבורים האלה וגם לנשותיהם הבורות עוד יותר להחליט כמונו? הרי החברה וסדרי העולם הערכיים יתמוטטו". הבעיה שלנו כשואפים לדמוקרטיה היא שהפיאודלים תמיד יסרבו לוותר על כוחם.