המצב הקשה, השיח המקצין, הרשתות החברתיות הבלתי נסבלות והטלוויזיה שלא מפסיקה לפמפם את האג'נדה החד־כיוונית שלה - גרמו לי להתמכר בשבועות האחרונים לתוכניות שידוכים קוריאניות.
הדרום קוריאנים הם בעיניי העם היפה ביותר עלי אדמות, ואולי גם יש להם פה ושם קווי דמיון דמוגרפיים זהים לאלה של ישראל. מעבר לזה, זו מדינה נהדרת. יש להם אוכל נפלא ומשהו בקידות הנימוס, ביחס לאנשים מבוגרים ובכלל, בהתנהלות בדייטים ראשונים, גורם לי לקנאה עזה.
אף על פי שאני רועה בפחי זבל של תוכן ממדינות זרות, אני לא מזלזלת ברמתו של הטראש הטלוויזיוני הישראלי, אבל עייפתי מ"הישרדות", “משחקי השף", “המטבח המנצח", “נינג'ה ישראל", ואם זה לא מספיק, אז תקעו לנו סלבריטאים בתוך בובות ענק שמתפקדות על תקן מכונות ההפנוט לפעוטות א־לה טלטאביז, שמרגיעים כל עולל צורח שיושב מול הטלוויזיה.
מה שמפריע לי בתוכניות האלו הוא לא התוכן. זה בעיקר הרעש והצרחות, בין שהן של המנחים ובין שהן של משתתפי הפאנלים. “מי זה? מי זה?" כולם צועקים וחזק. אלוהים, אולי תשתקו קצת?
אגב, אי אפשר להאשים אף אחד בהידרדרות של רצועות הפריים טיים, כי בסופו של דבר אנחנו לא קהל שבוי. יש סטרימינג, יש אלטרנטיבות ויש יצירה מקומית מצוינת. ובכל זאת, יכול להיות שכל הקונסטרוקציה הזאת מחזיקה את הצופים מכורים מול המסך כי יש שם אקשן, יש שם תחרות, יש שם קצת נבזיות ורוע כמו שאוהבים פה לתת ובשפע, וזה מעלה את הרייטינג בזמן אמת. ובסוף, אנחנו זה העולל הצורח שנולד לרעש וניזון ממנו, ושום דבר לא מצליח להרגיע אותו מלבד השפה היחידה שהוא מכיר - רעש נגדי.
הלכתי לפני כמה ימים ברחוב ליד הבית. מצד שמאל הדחפור של העירייה עסק בחפירות של הרכבת, מצד ימין מישהו צפצף לי עם הקורקינט החשמלי וכמעט גירד אותי מטווח מילימטר. ההוא מחנות האופניים צעק למישהו אחר שיזיז את הכלי שלו מהמעבר, והשיפוצניק מלמעלה צרח על הפועל למטה שישחרר לו עוד קצת חבל. ובדיוק עברה מכונית שחסמה אוטובוס אקורדיון, שהחלק האחורי שלו נתקע בעיקול ושניהם יחד צפרו בקנון. רציתי לצעוק “שקט", אבל ידעתי שאסור לצעוק היום ברחוב, כי זה יכול לעצבן מישהו יותר עצבני ממני, ואז זה ייגמר רע. אז שתקתי, נענעתי את הראש בתנועת “אוי באמת" והבטתי אל בעל החומוסייה, שעשה לי עם היד תנועה של “מה לעשות, ככה זה".
ואז הבנתי שאי אפשר לא להיות עולל רוגז וצווחני מול טלוויזיה, עם כל הרעש הזה שמגרה את מערכת העצבים. בדיוק כמו סוכר, ככל שנאכל ממנו יותר כך הגוף ידרוש עוד ועוד. עוד לפני שיצאתי מהבית, העירו אותי הפועלים מהבניין ממול. בצעקות, כמובן. ולפני שהמים לקפה הספיקו לרתוח, האיש שלא הצליח לצאת מהחנייה צרח על ההוא שחסם אותו. אם אני פקעת של רעש בבוקר, פקעת של רעש מול המחשב, אז איך לא אהיה פקעת של רעש מול מכשיר שהוא פקעת של רעש בפני עצמו?
את המקום שבו עברתי, הגראונד זירו של הרעש, אני מכירה עוד מילדות. במקום שבו נתקע האוטובוס יש היום אתר בנייה של מגדל רב־קומות, ופעם היה שם שק"ם שפתוח גם במוצאי שבת. היינו נוסעים מדי פעם לקנות נעלי ריבוק עם השוברים שאבא שלי קיבל לחג מהעבודה. אני זוכרת את הנעליים ואת מלאכת הבחירה והקנייה, כי בניגוד לקניונים של היום, חנויות הכלבו של פעם היו ממוקדות מטרה: באת, ידעת מה את קונה, ויצאת. אין רעש בעין. הרעש היחידי שהיה ברקע היה קול הכריזה על מבצעים, והדינג דונג לפניו ורעש של אוטובוס או שניים שחצו את הכביש רגע לפני שנכנסנו לשק"ם וקול של בני אדם שמדברים ביניהם ברחוב מרכזי בעיר סואנת.
אז כבר שבועיים אני צופה בתוכנית הקוריאנית “גיהינום לרווקים". אבל היא ממש לא מתארת גיהינום, כי הם עדינים ומנומסים, וכמעט אין אינטריגות, ואם יש, הן נעשות בנימוס ובשקט. והפלא ופלא, גם המנחים לא צועקים “מי זה? מי זה?" לפני רגע הבחירה הגורלי, והכל מתנהל על מי מנוחות.
אני מניחה שגם בסיאול יש רעש של שיפוצים, אבל האם לוקח להם יובלות לחפור מנהרה אחת מסכנה של רכבת? והאם אוטובוס אקורדיון נתקע להם באמצע כביש צר מדי? והאם מישהו אמיץ שם הצליח להוציא אל מחוץ לחוק את הקורקינטים האומללים? וגם אם לא, אז לפחות החיים שלהם, שאולי לא שונים כל כך משלנו, מתנהלים בכמה דציבלים פחות - ורק זו סיבה לקנאה.