הקלון האמיתי

אחד הרגעים המכוננים במסיבת העיתונאים המיוזעת שערך בנימין נתניהו ביום רביעי בערב, היה כשלקח קרדיט על ההישג של הורדת יחס החוב־תוצר של ישראל ל־60%. בדבר אחד הוא צודק: מדובר בהישג עצום, כמעט חד־פעמי, בעידן של אי־ודאות כלכלית ומשברים גלובליים (המלחמה באוקראינה, הקורונה וכו').

הבעיה היחידה היא שעל ההישג הזה חתומים אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ויאיר לפיד. הוא אחראי לכישלון, כשמסר לשלושת אלה מדינה בגירעון עצום, עם אבטלה גבוהה ויחס חוב־תוצר מאמיר (חצה את ה־71%). הם החזירו לו מדינה במצב נפלא, שבו הוא מתפאר עכשיו. הוא נמצא סנטימטר מלפאר את עצמו בבלימת הסכם הגרעין עם איראן.

מה שנתניהו עשה כאן, לא יעלה על הדעת. במדינה מתוקנת זה לא היה קורה. במדינה מתוקנת הוא לא היה צריך לבוא ולקחת את הקרדיט של ליברמן בעצמו. היו אורזים לו אותו בניילון שחור (“שלא יראו") ומעמיסים לו לבגאז'. אבל אפילו על זה כבר אי אפשר לסמוך כאן יותר. בנימין נתניהו הוא בנו של היסטוריון. התודעה ההיסטורית שלו מפותחת מאוד. הוא קורא ספרי היסטוריה. הוא מבין היסטוריה. הוא חי היסטוריה. הוא יודע שמה שהוא מעולל עכשיו לחלום הציוני יירשם בהיסטוריה. הוא יודע שאת ההיסטוריה כותבים היסטוריונים, לא שופרות.

הוא יודע שמכונת הרעל שלו כבר לא תהיה כאן, כשדורות של תלמידי היסטוריה יהודים ילמדו על מה שהוא עולל למדינה היהודית היחידה בעולם. הוא יודע שעוד לא נולד הברדוגו שיוכל למחות מפניו את הקלון שייחרת עליהן לדיראון עולם. אני לא יודע מה מתחולל במעמקי נפשו של האיש. האם הוא מודע לכך שנלקח בשבי? האם הוא מתייסר על כי הוא נאלץ לחטוף מדינה שלמה למסע מטורלל שסופו תהום, רק כדי לחמוק מאימת הדין? או שמא הוא שכנע את עצמו, כפי שעשה לא מעט פעמים בעבר, שהצדק עמו? האם תודעת הקורבן המפותחת שלו מאפשרת לו להאמין שהוא הנרדף, בעודו רודף את הדמוקרטיה הישראלית אל בית המטבחיים?

הרי שום דבר מהותי לא השתנה מאז נשא את אין ספור הנאומים שלו, בהם התגאה בעצמאות בית המשפט, פיאר את בית המשפט, הצהיר שלעולם לא יניח לאיש לפגוע בבית המשפט ותיאר במילים נמלצות את מעלותיו, סגולותיו ויכולותיו של בית המשפט. במסיבת העיתונאים האומללה השבוע, שאליה לא הצליח לגרור אף כלכלן בעל שם, הוא טען בלהט ש"עודף המשפטיזציה" הוא החסם הכלכלי המרכזי שמונע מישראל להמריא. אין לאיש הזה בושה. לפני כמה שבועות הוא התארח בפודקאסט בשפה האנגלית שבו תיאר בפירוט רב את מעלותיה של הכלכלה הישראלית, את הישגיה, את עוצמתה, את יכולותיה. כל זה הושג למרות “עודף המשפטיזציה".

אם אתה רוצה להילחם במשפטיזציה, מר נתניהו, תקציב מיליארדים למינוי מיידי של עוד מאות שופטים ורשמים, תקים עוד בתי משפט כלכליים. זה מה שתוקע את המערכת: המחסור בשופטים ובכוח אדם. במקום זה, אתה מנפץ את הדמוקרטיה לרסיסים. אתה נותן לרובוט קנאי ומתלהם את תפקיד שר המשפטים, מסתתר מאחוריו ומאשים את השמאל והמשפטיזציה. זה יכול לעזור לך כאן ועכשיו, כי יש עדיין מספיק אנשים שמאמינים לך ולמכונת הרעל שלך. זה לא יעזור לך מעל דפי ההיסטוריה. אותם, אי אפשר לרמות.

בנימין נתניהו הוא סך כל פחדיו. הוא נקרע היום בין שני מעגלים סותרים. במעגל הראשון, שלושה כוחות מרכזיים המפחידים אותו מאוד. הכוח הראשון הוא המחאה. נתניהו יודע שזו אינה מחאת בלפור. זו מחאה אחרת. רחבה יותר, מגוונת יותר, מסוכנת יותר. הקהל חוצה מגדרים, צבעים ושבטים. יש שם אנשי כלכלה, הייטק, צבא, חברה, אקדמיה. מכל המינים והצבעים והסוגים. ולא, הם לא מפונקים. הסרטונים שבהם נראים 80 אלף איש מצטופפים יחד, תחת מטרייה (מטאפורית) אחת, בגשם זלעפות, אבל לא בורחים הביתה, מוכרים לנתניהו. מוכרים ומפחידים.

הוא יודע שהמחאה הזו לא תעבור מן העולם בדרכי שלום. היא אמיתית ואותנטית, היא באה מבפנים, מהבטן, מעומק הנשמה. אנשים באמת נלחמים על זהותם, על מדינתם, על הבית שלהם. והם לא אנרכיסטים. יהיה לו קשה לעשות להם רצח אופי, כפי שעשה למחאה הקודמת. יהיה לו קשה להקטין אותם. ויש שם, בקהל הזה, גם פוליטיקאים. בבלפור כמעט ולא היו. בני גנץ וגדי איזנקוט מגיעים לשם כל שבת, מסתובבים בתוך החבר'ה, מצ'פחים ומקבלים צ'פחות. לפיד הבריז בפעם הראשונה, בא בפעם השנייה. ויש המון ח"כים. הם לא נואמים, אבל הם משפיעים, נשמעים, נוכחים.

הכוח השני הוא אנשי הכלכלה וההייטק. התרעה אחת מנגיד הבנק ומכתב שעליו חתומים מאות כלכלנים הורידו את נתניהו מהפסים ואילצו אותו לכנס את מסיבת העיתונאים שבה לא היה לו, בעצם, מה להגיד. למחרת הודיעה פאפאיה גלובל על הוצאת הכסף מישראל ובעקבותיה החלו לזרום קרנות הון סיכון וגופי השקעה נוספים. המפולת בדרך.

הכוח השלישי והמפחיד ביותר, מבחינת נתניהו, הוא מנהיגי העולם. מה שהנגיד פרופ' אמיר ירון שמע בדאבוס. מה שאמרה נשיאת האיחוד האירופי לנשיא הרצוג. מה שאומרים בפומבי סנאטורים וחברי קונגרס אוהדי ישראל מושבעים בימים האחרונים. ובעיקר מה שאמר לו היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן בשבוע שעבר, ומה שיגיד לו שר החוץ טוני בלינקן בשבוע הבא. זוהי רכבת אווירית אמריקאית מסוג אחר. אין בה אספקה, יש בה הבעת דאגה ולא מעט איום. נתניהו רוצה לדבר עם האמריקאים על איראן, הם מנסים לוודא שהוא לא הופך את ישראל לאיראן.