"כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע", את זה אמר לי פעם רובין שארמה, הנזיר שמכר את הפרארי שלו והמיר אותה בנהג צמוד וברכב הרבה יותר יקר. הוא ישב ארוז בחליפת יוקרה בתוך אמבטיית קצף בבית מלון, חייך אל הצלמת וסביבו שטו ברווזי גומי. מאז אותו ראיון עם שארמה קרו דברים רבים, בהם גם מעצרן של ארבע בחורות שניסו להבריח 15 קילו קוקאין וקטמין והמשפט שלו נשמע לי חכם מאי־פעם. 

קוקאין בשווי מיליוני שקלים בפלייסטיישן ובשמפו: כתב אישום בפרשת מבריחות הסמים בנתב"ג
סמים בשווי מיליוני שקלים: הברחת הענק שסוכלה בנתב"ג

מדינה שלמה נרעשת. במהדורות מדברים על איך הבריחו, מה צבע המזוודה ואיך תיעדו בגאווה כל צעד בדרך להברחה. אם אלה לא היו החיים שלנו, זה היה נראה כמו תסריט שזקוק לעריכה דחופה שתרמוז מה פה עיקר ומה טפל. 

“כמה עשרות אלפים לכל אחת? זה מה שהציע להם הסוחר הקמצן הזה?", שואל אותי בבוז בן 20 במהלך דיון עם החברים שלו. “את יודעת כמה הוא היה מכניס לכיס שלו? תחשבי לבד. לפחות, ואני אומר לפחות, 15 מיליון שקל". מהדיון איתם עולים שני דברים: שליטה מפתיעה בפרטים, וסוד ידוע וגלוי. קוקאין נמצא בכל מקום.

בהפסקות בעיצומן של ישיבות גבוהות מצח במשרדים, כשחלק מהמשתתפים יוצאים לשירותים בשביל לעשות שורות; מאחורי דלתות פלדלת בשירותי מועדונים, שמאותתות שזה המקום להריץ שורות או קטמין; במופעים, כמו באותו מופע מהסוג הארוך שנגרר לתוך הלילה, כשמישהו בקהל, דמות תקשורתית מוכרת ורועשת, נכנס ויצא מהשירותים. 

אני לא נוהגת לעקוב אחר הרגלי ההתרוקנות של אנשים, אבל הוא ישב בשולחן שלידי, כך שבכל פעם שהוא קם, נאלצתי לערוך למענו מחווה מלכותית, לקום ולקוד קידה. בפעם העשירית הצעתי לו טישו. הוא הטה את הראש לאחור כדי שאראה טוב־טוב את המכנסונים שהשתלשלו לו מהאף ושאל מרוצה: “ועכשיו? נקי?". “סתומי, הוא אפילו לא מרגיש", מרפקה אותי חברה לשולחן, “מרוב קוק באף כל כלי הדם שלו מתים. הקוקאין נותן לו להרגיש שהוא מלך העולם. אם רק היה יודע כמה דביל הוא נראה עכשיו". 

מאז הקורונה, אפשר להזמין קוקאין עד הבית גם באמצעות שליח על קטנוע באמצע היום. הכי פשוט. מחפשים באפליקציה שם של דילר שאימץ לעצמו שם של בדרן מוכר, נפרדים מ־500 שקל ומקבלים גרם עד הבית. וגרם זה הרבה. ברשת יש פורומים מלאי עצות: איך להזמין, איך לצרוך, איך להבריח סמים, לצד סיפורים שמוגדרים כסיפורי הצלחה שהמסר שלהם הוא שהסיכון קטן והכסף גדול בזמן קצר. 

ישראל רחוקה מלהיות לבד. דוחות האו"ם מצביעים בבירור על עלייה בצריכת הקוקאין בעשור האחרון. דיברתי עם ד"ר חגית בוני־נח מהחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל. האבחנה שלה היא טשטוש גבולות. “הזירה האינטרנטית נותנת תחושה שהכל מותר. הכל נפוץ, הכל זמין ופרוץ. יש תחושה שכולם בסמים. “זה הפך להיות חלק מהמיינסטרים", היא אומרת. 

ויש דבר נוסף: סחר בסמים הוא עניין של כמויות. שימוש עצמי בקוקאין, לדוגמה, עומד על 0.3 גרם. החזקה של קצת יותר היא כבר סחר. “צרכן סמים תוהה בשלב מסוים למה לו לשלם לסוחר, אם הוא יכול להביא בעצמו. המידע שצעירים מקבלים רץ בפורומים באינטרנט, ואין הסברה, מניעה ומזעור נזקים מטעם גורמי המדינה. לא מדברים על סמים בכלל. מניחים שאנשים יודעים. פלא שיש טשטוש גבולות בין צריכה לסחר? זו הרי נהייתה נורמה".

בוני־נח מזכירה שמצד אחד עשו דה־קרימינליזציה לקנאביס ושינו את החקיקה באפריל 2022 כך שזו תהיה עבירה מנהלתית. מצד שני, אין בכלל קמפיינים של המדינה להסברה, למניעה ולמזעור הנזק, ולא הוקמו עוד מקומות טיפול אף שברור שיהיו יותר אנשים שיזדקקו לטיפול. “קיימת החלטת ממשלה לעסוק בהתמכרויות בישראל, שהתעצמו במיוחד במהלך תקופת הקורונה, והוקמה ועדה בין־משרדית לעסוק בנושא.

בינתיים, צריכת הסמים התגברה, ונראה שהנפגעים הם בעיקר החוליות החלשות, ביניהם בני נוער וצעירים שלהם הגבולות המטושטשים". מה כן? הרשות לביטחון קהילתי, לשעבר הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול, מגבשת סוף־סוף שאלון לסקר אפידמיולוגי כדי לבחון את דפוסי השימוש בקרב האוכלוסייה בישראל. 

על פי השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל משנת 2021, נרשמה ירידה במספר התיקים הפליליים בשימוש בסמים. נחמד, אלמלא הנתון הזה היה משקף את הפעילות המשטרתית ולא את המצב האמיתי. סמים הם עבירת חשיפה. הדיל ברור, סליחה על משחק המילים העלוב: אם לא יהיו סוכנים, לא ימצאו סמים. בעבירה רגילה יש תוקף וקורבן. בסמים, כמו בהימורים, שני הצדדים מוגדרים עבריינים. אין קורבן שיבוא להתלונן. אם המשטרה לא תפעיל סוכנים ומידע מודיעיני, היא פשוט לא תגלה.