מפתה להגיד ״כן״ לקריאה הנרגשת של יריב לוין ושמחה רוטמן. יתכבדו לפיד וגנץ ויבואו לבית הנשיא להידברות אמיתית ״בלי תנאים מוקדמים״. להרף עין אפילו האמנתי להם. הינה, הם רואים את עוצמת ההתנגדות וגם את הסקרים, שלפיהם אין לפוטש המשפטי שלהם רוב בציבור, אלא להיפך: למעלה מ־60% מהישראלים תומכים בביטול המהלך או עצירתו לצורך הידברות. יכול להיות ששני נהגי הדחפורים מוכנים לפשרה כנראה שלא. מאחורי ה״בלי תנאים מוקדמים״ מסתתר הקרנף שבחדר.
המחאה נגד הרפורמה: "מקווה שנתניהו לא ירצה להשאיר מורשת של חורבן"
שני קרנפים, בעצם. אחד נאשם, השני מורשע. מסביבם האידיאולוגים דוגמת לוין, רוטמן והגרסה הצעקנית של שניהם, אמסלם. והסיפור הוא תום לב. מי שמציג מהפכה משטרית דורסנית, חד־צדדית וברוטלית, שמשנה באופן עמוק את השיטה ואת כללי המשחק הנהוגים בישראל, ועושה את זה שישה ימים לאחר הקמת הממשלה, לא בא לאירוע בתום לב. מי שלא מוכן לעצור הליך חקיקת בזק לצורך הקמת גוף משותף לכל הצדדים הרלוונטיים והידברות, לא בא לאירוע בתום לב. מי שמעביר קודם כל את סעיף מינוי השופטים והביקורת השיפוטית, לא בא בתום לב.
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין ששני התיקונים הראשונים שעברו בוועדה אתמול הם שני הדברים ששני המחוללים הגדולים של הפרשה כולה צריכים: דרעי צריך את פסילת אפשרותו של בג״ץ להתערב בחקיקת יסוד, נתניהו צריך את השליטה על הוועדה למינוי שופטים כדי שההרכב בירושלים והרכב הערעור בבג״ץ יבינו מה שכולם כבר מבינים: ישראל הופכת לדיקטטורה. נקודה. ולכן, מאחורי הקריאה הנרגשת להידברות אין תום לב. יש דחפור.
דרישת הסף המינימלית של לפיד, גנץ וליברמן צריכה להיות פשוטה: אנחנו מוכנים לפשרה. יש בכנסת רוב עצום לתיקונים במערכת המשפט. התיקון הראשון שאליו מייחל הציבור הוא תוספת מיידית של מאות תקני שיפוט, בכל הערכאות, כדי לחלץ את הפקקים. התיקון השני הוא קביעת לו״ז קשיח וזמן מקסימום לקיום חקירה נגד אזרח, ואחר כך גם לקיום ההליך המשפטי. המערכת לא תעמיד בזמנים? התיק ייסגר.
נקסט. חוץ מזה, אנחנו מוכנים לפסקת התגברות שפויה, מוכנים לדון בשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, בתנאי שלאף צד לא תהיה יכולת למנות שופטים לבדו. בואו נדבר. אבל בלי השוט של המשך החקיקה הדורסנית והמהירה ברקע.
לא צריך לפחד. האנרגייה הנאגרת נגד המהלך הפשיסטי של הממשלה לא ניתנת להכלה. להפתעתי, וגם לדאגתי, שמעתי בימים האחרונים אנשים רבים שלא שוללים על הסף דיבורים על שפיכות דמים, על מלחמת אזרחים, על אלימות. אנשים שלא מוכנים לעבור לסדר היום אם יחטפו להם את הדמוקרטיה. אנשים שמוכנים לעשות הכל, כולל כמעט הכל, כדי להגן על הדמוקרטיה.
ההמונים שהגיעו אתמול לירושלים (הרבה הרבה יותר מ־100 אלף) וצעדו בעשרות מקומות נוספים בישראל, אינם ״השמאל״. הם עם ישראל על כל רבדיו וגווניו. כל מי שהיה שם, יודע. מנתניה וכפר סבא וחיפה וחדרה ואפרת וקריית מלאכי וחולון, מהעיר ומהכפר, הצפון והדרום, ישראלים טובים מכל המינים והסוגים והצבעים והגילים, המוני צעירים ותלמידים וההורים והסבים והסבתות שלהם, שלא מתכוונים לוותר על המדינה.
נדמה לי שנתניהו מבין את זה. הוא הביט במחאת קיץ 2011, שהייתה עוצמתית פחות, ותפס רגליים קרות. זה גרם לו להתהפך על האידיאולוגיה המרכזית שלו, על העקרונות שלאורם חינך את העולם כולו, להיכנס למו״מ עם ארגון טרור רצחני ולשחרר 1,100 אסירים פלסטינים, שמאות מהם רוצחים כבדים.
האם גם הפעם הוא יתפוס רגליים קרות? אף אחד לא יודע. גם הוא לא. השאלה המרכזית היא, האם הוא שולט במצב. האם הוא רוכב על הנמר, או שהנמר רוכב עליו. הפעם, לא חירותו של גלעד שליט עומדת על כף המאזניים, אלא חירותו של נתניהו. האם הוא מסוגל לבלום? האם הוא רוצה רוצה לבלום? האם הוא יודע מה הוא רוצה? האם הוא גורר או נגרר, שולט או נשלט? על השאלות האלה אין לאף אחד תשובות ברורות. לדעתי, גם לא לנתניהו עצמו.