אני רואה אותם בכל מקום. יושבים בבתי קפה ומדברים זה עם זה. הם תמיד ביחד, תמיד צפופים, ראשים במרחק של 30 סנטימטר זה מזה, מחליפים דעות, רעיונות, בדיחות, סיפורים, חוויות. זה נורא.
פגישות אנושיות הן קונספט מוזר. כלומר, אני לא מבין למה שמישהו יטרח להתלבש, ללכת, לנסוע, להגיע, לשלם, בשביל לעשות מה שהוא יכול לעשות בשיחת טלפון או במייל, או פשוט להימנע ממנו? למה להתחכך במין האנושי אם אתה יכול להימנע מכך? אני, באופן אישי, עושה הכול בשביל להיפגש כמה שפחות עם אנשים. זה לא שאני שונא אנשים, אני פשוט לא אוהב לפגוש אותם. פנים אל פנים. כמו אריק איינשטיין, שבמותו ציווה לנו את המיזנתרופיה, גם אני אוהב להיות בבית. אינני מרחיק לכת כמו ז'אן פול סארטר, שבישר לנו ש״הגיהינום הוא הזולת״, אני, מבחינתי, הזולת הוא פשוט משהו שעדיף להימנע ממנו כל עוד אתה יכול.
היום שבו הבנתי את זה היה כשהייתי צעיר יותר וקראתי לראשונה את ״התפסן בשדה השיפון״. הגיבור של הספר, הולדן קולפילד, אומר שם ש״יום אחד אני אבנה לעצמי בקתה באמצע היער ואחיה בה עד סוף חיי". ועד שזה יקרה, הוא מציע תוכנית פעולה מאוד מעניינת. ״מה שחשבתי לעשות״, הוא אומר בספר, ״זה לעשות את עצמי כאילו אני אחד מהחירשים־אילמים האלה.
ככה שאני לא אצטרך לשוחח שיחות טיפשיות מיותרות עם אף אחד". אני זוכר איך ישבתי וקראתי את זה בפעם הראשונה והרגשתי שמצאתי שותף לתפיסת עולם שלמה שעדיין לא ידעתי לנסח אותה. הולדן קולפילד עזר לי לנסח את מה שהרגשתי כל חיי - ששיחות עם אנשים הן אירוע שמורכב מהמון מידע שלא נחוץ ולא חשוב ושלא סתם קק״ל הקימו המון יערות בארץ - זה בשביל שנבנה בהם בקתות.
כשקראתי את זה בזמנו, העולם עדיין לא היה כזה משוכלל ולא העניק לך את האפשרויות המדהימות שיש לך כיום כשאתה יכול להעביר ולקבל כספים בביט וכך להימנע מפגישה פיזית עם המעבירים, ואתה גם יכול לכתוב “מזל טוב" על הקיר של אדם זה או אחר בפייסבוק ביום הולדתו ודרך כך להיפטר מהסכנה הכרוכה בהרמת טלפון שעלולה להיגמר בשאלה המצמררת: “אז מתי נפגשים?".
לפני חמש שנים החליטה ראש ממשלת בריטניה דאז, תרזה מיי, על הקמת משרד חדש בממשלה, משרד הבדידות, שבראשו יעמוד שר לענייני בדידות. לתפקיד היא מינתה את טרייסי קראוץ׳ מהמפלגה השמרנית. הרבה זמן אני חושב על זה שאני אזרח בריטי גאה (מצד אמי) ובעצם, מי מתאים יותר ממני לתפקיד? אני נולדתי בשביל לאייש את התפקיד הזה. אני כבר עובד על מכתב שאשגר לראש ממשלת בריטניה ובו אבשר לו שנמצא האדם הראוי ביותר לתפקיד זה - אני.
״ראש הממשלה, שלום״, אני הולך לכתוב במכתב, ״שמי ליאור דיין ואני פונה אליך מכיוון שאני סבור שאני הוא האדם שעליך למנותו לעמוד בראש משרד הבדידות. אומנם אני אשף של שנאה עצמית, אך אני אוהב להיות לבד. זהו כמובן פרדוקס שלא ניתן להסבירו בכלים לוגיים. אך לבדידות אין לוגיקה ואין חוקים. זה הדבר הראשון שצריך לדעת על בדידות.
הדבר השני שצריך לדעת הוא שהבדידות היא כמו גל בים ואין טעם לחתור נגדו, צריך לדעת איך "לעלות" עליו ולרכוב עליו. ברגע שאתה יודע לגלוש על הבדידות, אין חוויה נפלאה מזו. ואני גולש בדידות מנוסה ועתיר ניסיון, אני יודע איך לרקוח בדידות ולהפוך אותה לחוויה אחרת שתגרום גם לאדם הבודד בארץ לחוש אחרת. אני מבטיח לך שאוכל לעזור לנתיני הממלכה להבין שיש ברכה בבדידות ושהלבד איננו אויב. הנני מצפה בקוצר רוח למינוי, שאותו אעשה בצורה הטובה והמקצועית ביותר".
ואני כבר רואה איך אגיע - לבדי כמובן - לטקס ההשבעה שלי לשר הבדידות בממשלת בריטניה. אני אעלה על הבמה ואשא נאום ארוך על הלבדיות והבדידות. את הנאום אסיים במילותיה של להקת אמריקה:
This is for all the lonely people
Thinking that life has passed them by
Don’t give up
Until you drink from the silver cup
And ride that highway in the sky