היום לפני 50 שנה קיבל כל אחד מעובדי מעריב מטבע זהב. זה היה מטבע מרשים, רב ערך, והוא הוענק לעובדי מעריב לציון 25 שנה להקמת העיתון. מדובר היה בהנפקה מוגבלת ואקסקלוסיבית של החברה הממשלתית למדליות ומטבעות, שלא נמכרה לקהל הרחב ויועדה בלעדית לעובדי מעריב. בצד האחד של המטבע הופיעה דמותו של שרוליק, ובצד השני היה כתוב: “מעריב, העיתון הנפוץ ביותר בישראל”. איזו הרגשה אלוהית זו הייתה לכל אחד מאיתנו, לי, לקבל את מטבע הזהב הזה. אפילו עובדים זוטרים קיבלו מטבע כסף, והיה גם מטבע ארד.
כך קיבלתי אבן מבית מעריב ההרוס, שהיה ביתי השני
מטבע הזהב הזה היה סמל למעמד של מעריב בישראל ולמעמד של מי שמשתייך למשפחת מעריב. אני, שהייתי אז צעיר בן 28, הרגשתי שהענקת המטבע גם לי, היא הוכחה שאני נמצא בלב של בכירי המערכת ובעלי העיתון. זה נשמע נמלץ לכתוב זאת על מקום עבודה, אבל זאת הייתה האמת. למרות שהייתי אז אחד הצעירים ביותר במערכת, הייתי חלק מהמשפחה הזאת. לא הייתה שאיפה גבוהה יותר בתקשורת בישראל מאשר להיות חלק ממערכת מעריב.
15 בפברואר, יום ייסוד מעריב, הוא תאריך שאני זוכר כל שנה. מגיל צעיר חייתי בתוך בית מעריב. כולנו חיינו בתוך הבניין רוב הזמן. זה היה עידן שבו התקשורת הייתה עיתונות הדפוס. לא היה אינטרנט. מי שרצה להביא את החומר שהוא כתב להדפסה בעיתון, היה חייב להגיע ולמסור אותו במערכת. מי שרצה מידע ירד לארכיון. עורך שחיכה לתמונה היה חייב לשלוח צלם ולחכות שהצלם יחזור למערכת, יפתח את סרט הצילום, ידפיס את התמונות, ואז היו שולחים את הצילום הנבחר לצינקוגרפיה, בדרך כלל בעזרת שליח על אופניים, ומקבלים בחזרה גלופת מתכת. דרושה יכולת תיאור ספרותי כדי לתאר את הדברים שהיו קשורים אז לכתיבה בעיתון, ואינם מוכרים כלל כיום לאנשים צעירים.
למעריב, כמו לכל עיתון מודפס עד היום, יש פיצול אישיות מסוים. חלק מהעיתון הוא האקטואליה השוטפת והשוצפת. החדשות הפוליטיות, הצבאיות, הכלכליות. זוהי, כך מקובל לחשוב, העיתונות, ועל כך בעיקר שופטים אותה. אבל פחות נוטים להזכיר שלעיתון יש חלק נוסף, חשוב, שבלעדיו אין עיתון. זהו חלק המוספים. החדשות הרגעיות פחות, המעמיקות אולי יותר, המחדשות אולי יותר, המענגות אולי יותר: החלק של הכתבות.
בבית מעריב היו שתי ממלכות, שאומנם חפפו ביניהן, אבל בכל זאת היו נפרדות. ממלכת החדשות, שחייתה באולם רב שולחנות ששמו דֶסְק, ולעומתה חלק המוספים ששכן במערכות בקומות אחרות. העיתונאים והצלמים תרמו לשני החלקים, אבל כמובן היו עיתונאים שחיו יותר בדסק, בעולם האקטואליה, והיו כאלה שפרחו במוספים, בכתבות ובמדורים. אני חייתי בעיקר בעולם שהתאים לי יותר: המוספים, והייתי, בצד הכתיבה, גם בין אלה שהשתייכו לצד העריכה, ככה שכמעט כל מה שעשיתי במעריב היה בתוך הבניין, בית מעריב.
בכניסה נתקל כל הנכנס לבניין בתיבות הדואר האישיות, שבהן חיכו לעיתונאים מכתבים וחומרים שכולם היו על נייר. באותה קומת כניסה הייתה גם מחלקת המודעות. מעריב היה עיתון שבו לא היה קשר בין צורכי מכירת המודעות לבין העבודה העיתונאית. זה נשמר בקפידה. אם היה משהו אחר, אני מעולם לא פגשתי בו, והייתי לאורך שנים גם בתפקידי עריכה בכירים למדי דווקא באגף שבו מתפרסמות המודעות הגדולות והיקרות, אגף המוספים.
בקומה השנייה היו חדריהם של הבכירים, מייסדי העיתון. כאשר הגעתי למעריב, גם שולחני היה בחדר באותה קומה. בסוף המסדרון היה חדר העורך הראשי. העורך הראשון של מעריב היה עזריאל קרליבך כידוע. אותו לא הכרתי, אבל העורך הראשי אחריו היה אריה דיסנצ'יק. קראו לו צ'יק, אבל אני לא העזתי לקרוא לו צ'יק במעט הפעמים שבהן דיברנו.
בחדרים אחרים היו עורכים בכירים אחרים שאיתם דווקא היו לי מגעים שוטפים: שמואל שניצר, עורך מדור הדעות, שלום רוזנפלד, דוד גלעדי ואחרים, וגם משה ז"ק, שהיה העורך של עיתון השבת, ואיתו עבדתי צמוד. מכל אחד מהם למדתי בכל רגע אלף דברים, בלי שהם יודעים אפילו שהם מלמדים.
התסיסה והעשייה המהירה, שהן נשמת העיתון, היו בכל סנטימטר מרובע של הבניין הזה, החל מקומת הדפוס ומרתפי הנייר שביסודות ועד הגג, בניין שהיה יצור חי שלא שוקט לרגע אחד 24 שעות ביממה ובכל בוקר מוציא אל הרחובות את העיתון. הבניין איננו, אבל מעריב חי כבר 75 שנה. "עד 120" זו ברכה מקטינה לעיתון כמו מעריב.