אחרי בחינה ראשונית של המהלכים בגלגולי פרשת המאחזים מול ממשל ביידן, מתחזק הרושם שמרוב תחמונים האיש בנימין נתניהו תחמן את עצמו לדעת. עכשיו זה לא רק הסתבכות בשקרים, אלא בוחן מציאות לקוי ואיבוד שיקול דעת ברמה מנטלית.

הוא נע בפאניקה בין מערכת הביטחון (כולה, כולל המשטרה); מערכת המשפט (כולה, כולל בג"ץ); המערכת המדינית (כולה, כולל ארה"ב); והמערכת הפוליטית (מחאה חוצת מפלגות). ככה זה כאשר ראש ממשלה (לא) מתפקד תחת שלושה פרחחים. אחד שהתנחל בחברון, אחד בקדומים, ואחד שהתנחל בביתו.

תמונת מצב: מערכת הביטחון (צה"ל ומג"ב) הרסה ופינתה מאחז פרא. בישיבת הממשלה דנו באמצעים להסדרת "ההתיישבות הצעירה", אך למעשה הנושא הורד מסדר היום אף שהוא מופיע בהסכמים הקואליציוניים. הפיצוי היה הכרה בתשעה מאחזים והצהרות על "אלפי דירות".

תמורת ההכרה במאחזים, הובטחה לארה"ב הקפאת בנייה תוך תיאום עם אבו מאזן להסרת הדרישה לגינוי באו"ם. להבדיל מדונלד טראמפ, שהיה אנאלפבית מדיני גמור, ג'ו ביידן יודע לעבוד מול ממשלה כאוטית. "מבחינתנו העברת הסמכויות בגדה המערבית פירושה סיפוח", אמרה לפני שבוע דיפלומטית אמריקאית לראש המל"ל צחי הנגבי. דווח כי "ראש ה־CIA מודאג מהמתח ביחסי מדינת ישראל והפלסטינים"; והסבטקסט הוא "עצרו את הרפורמה שתעניק לפרחחים רישיון לחולל מהומות".

ככה? נתניהו טען שהוא לא שולט במצב. מועצת הביטחון (הגוף המטיל סנקציות) גינתה פה אחד את ההכרה בתשעת המאחזים, וארה"ב הצטרפה לגינוי. דווח על "הלם בסביבת נתניהו". פרט להנגבי, איש לא ידע במה מדובר. בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר הגיבו בזעם. מכאן ואילך, כמו ספינות בערפל, שטות הכוונות והמזימות של שניהם: הריסת בית ראוותנית, פעלול הר הבית ברמדאן, כל פרובוקציה שתחולל מהומות ותכריח את צה"ל להיכנס כדי "לעשות סדר נגד הטרור" על מנת שיוכלו להציג בפני מצביעיהם קבלות על "עשייה".

תעלולי שאר ליצני הקרקס הממשלתי, מזיקים ומגוחכים ככל שיהיו, בטלים בשישים כאשר מערכת הביטחון מדברת על "מצב נפיץ". תקרית מקומית, תגובה מדודה, מיסקלקולציה – ובום. להרוג ולהיהרג בגלל פרובוקציה של בן גביר הוא לא הרעיון הכי מלבב בעולם. נתניהו התחמן הפך לביבי החמקן, וראש השב"כ נאלץ להזהיר את בן גביר ויריב לוין.

ועכשיו לך דע כיצד יפעל צה"ל כשהרקטות באוויר, הדם על המדרכות והפרובוקציה גלויה לעין כל. מכאן ואילך, זמן המתנה לפרובוקציה התורנית ולסיכויי מלחמה בשש החזיתות (לבנון, הגדה, הרצועה, סוריה, איראן וישראל גופא). ובכן, אנחנו ננצח, השאלה היא באיזה מחיר, והתשובה היא שכדאי מאוד שנבין כיצד ננצח.

מצד שני, אין ספק שצה"ל לא מסוגל "להכניע" את האויבים (מסיבות שראויות לדיון נפרד), ודאי לא בשטחם הם. ככל שימי הלחימה יתארכו, כך יתארכו גם שורות שקי הגוויות. עבור הקנאים זהו מחיר סביר מול המטרה שהיא גאולת הארץ. עבור הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת זוהי מצוקה שמביאה לדרישה לחסוך בחיי חיילים ואזרחים.

לצה"ל לא תהיה ברירה, אלא ללכת על הפצצות שטיח מהאוויר, שאמורות לגבות מן האויב מחירים בלתי נסבלים, ומן העולם דרישה להפסקת אש מיידית כדי למנוע מרחץ דמים. זהו תרחיש לגמרי מציאותי שמהווה סיבה לא פחות חשובה להפגנות מחאה מאשר הצלת הדמוקרטיה.

המונים במחנות מעצר

זה אמור להיות מאבק מר וקשוח אם אנחנו רוצים לשרוד, לא רק זהותית, אלא גם פיזית. מאחר ו"אם" זו לא תוכנית פעולה, כדאי להתרכז ב"איך", והתשובה הפשוטה היא להגביר את הווליום. לגייס חיילים מהגורן ולגרד אותם מהיקב. את הדוד בכפר ואת גיסנו בעיר ואת יהודי העולם. ובנוסף להיעזר בשחקני חיזוק. ממשל ביידן, האיחוד האירופי והמוסדות הכלכליים הבינלאומיים. רק כך ניתן ללכת לקצה שהוא זיהוי נקודות תורפה, כולל השבתות תכופות שיכריחו את פחדני הימין להתעשת.

אכן, זה בהחלט אמור לפגוע במרקם החיים וברמת החיים. בעיקרון, עם שנלחם על חירותו ויש לו ביצים, לא מקטר על מחסור בביצים. ותשכחו מהידברות. מטרת הפגנות המחאה היא לכאורה בלימת הרפורמה המשפטית, אך למעשה המאבק ברפורמה הוא האמצעי ולא המטרה.

המטרה הפוליטית היא להוציא מהממשלה את עוצמה יהודית, להמשיך בסטטוס־קוו בסגנון ממשלת השינוי וללכת מתישהו ומהר לבחירות, בתקווה שממשלות השינוי למדו את לקח האיוולת של הבחירות הקודמות. אריה דרעי יסכים. תנו לו פירור לגיטימציה והוא יצטט את מרן.

חזית המחאה חייבת להיות רחבה ככל האפשר וברמה של ראש בקיר. כולל תוהו ובוהו. בשלבים הראשונים הממשלה "תכיל" את הכאוס (לצפצף על האזרחים זה הכיף שלה), תוך כדי ניקוז זעם ציבורי כנגד המוחים בגין התקלות, מפקקים עד בקבוקי תבערה (בכביש, לא על בני אדם חס וחלילה). אם המחאה תחזיק מעמד, אזי השיח הציבורי, באורח טבעי, יעסוק במשילות של הממשלה, לא פחות מאשר באשמת המפגינים.

אני מניח שהחלום הרטוב של רבים מהמוחים הוא להגיע בהמוניהם למחנות מעצר. הגזמתי? תציצו במוחים. פעם ראשונה, בחדווה ובזעם, ובאיחור אופנתי של אי אילו עשרות שנים, הצטרף עם ישראל (במעמד צד אחד) למאבק על הדמוקרטיה כמחוז חפץ. הבעיה: ליהודים בלבד.

הנחה אופטימית, לא בלתי הגיונית, אומרת שהנאבקים החדשים למען הדמוקרטיה אמורים להבין או לחוש שהמאבק שלהם משיק למאבק של ערביי ישראל והפלסטינים לדמוקרטיה משלהם, והאויב המשותף הוא קודם כל אנטי־דמוקרטי. המאבק על הסדר מדיני עם הפלסטינים הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק על מדינת ישראל חילונית־ליברלית מול מדינת ישראל חשוכה לוחמנית־דתית־משיחית. לכן חובה לצרף למחאה את המגזר הערבי.

אני לא יודע מי ארגן את ההפגנה האחרונה בחיפה, אבל מדובר במטומטמים. המארגנים דרשו מדוברת חד"ש לרכך את המסר, כשסירבה – הורדה. "דבריה מספקים תשובות למה המגזר מסרב להשתתף בהפגנה והם עצובים", הסבירו. וזה ממש עצוב כשאנשים אינם מבינים שללא המגזר הערבי מדובר בחצי דמוקרטיה.

כמו שאין דבר כזה חצי הריון, אין גם חצי דמוקרטיה, והמאבק הנוכחי חייב להסתייע בערבים כדי ליילד דמוקרטיה אמיתית. כל מי שעיניו בראשו מבין שבלי ערבים אין סיכוי להקמת חזית פוליטית יציבה. רק כך תצבור תנועת המחאה זהות של מחאת אמת של כל אזרחיה, ולא מחאה מגזרית של השבט הלבן לטובת הפריבילגיות שלו. מאבק פוליטי טוטאלי מחייב אמת טוטאלית. אם לא נעמוד בה, יגבר השקר של הצד השני.