נקיפות מצפון
מי שדיבר בימים האחרונים עם הרמטכ"ל או עם מפקד חיל האוויר, לא ישכח את החוויה לעולם. תחושות דומות יש גם במטה השב"כ והמוסד. הם מדברים עם יועציהם, מקורביהם ופקודיהם ולא יודעים את נפשם. בחוץ, מסתערת מכונת הרעל. הרעיל והעילג ביותר בתוכה עונה לשם ברדוגו, אבל הוא לא לבד. מטנפים אותם, מגדפים אותם, מייצרים סביבם תיאוריות קונספירציה מחליאות. כל קשר בין זה למציאות דמיוני בהחלט. אבל השליט מצווה, אז מבצעים.
יום אחד יצטרכו כל אלה לתת את הדין. אבל לא רק הם. גם אלה מאיתנו ששתקו, יצטרכו להתמודד עם מצפונם ועם המראה בחדר האמבטיה שלהם. כל אלה שהיססו. שישבו על הגדר. שלא הרהיבו עוז או לא העזו או חשבו על מקום העבודה ועל העלאת השכר ועל הבוס החדש ועל כל מיני שטויות כאלה. אני לא מדבר רק על יואב קיש, אבי דיכטר, ניר ברקת, גילה גמליאל, יולי אדלשטיין, ישראל כ"ץ ועוד כמה שפני סלע הנחבאים בנקיקים ובסלעים. אני מדבר גם על מישהו כמו גבי אשכנזי.
קוראי הטור הזה יודעים בדיוק מה אני חושב על האיש. גם קוראי "חמקן", הספר שכתבתי לפני כעשור, יודעים את זה. אשכנזי היה ונותר, לטעמי, ההחמצה הגדולה ביותר של הפוליטיקה הישראלית. פטריוט אמיתי, אוהב אדם, צנוע, ערכי, אדם שלחם באומץ עשרות שנים על ביטחוננו ואחר כך קפץ למים הפוליטיים הסוערים בלי חגורת הצלה רק כדי לנסות להציל את המדינה.
אני שומע את שתיקתו בימים האלה, ומתבייש. אז נכון, אומרים לו שהליכוד אחרי נתניהו יכול ליפול לחיקו כפרי בשל. אז אומרים. הוא נכווה מספיק בהרפתקת כחול לבן. ואין לו כוח לכל זה. ועדיין: לא זכור לי מקרה שבו המדינה נזקקה לעזרה ראשונה דחופה, בהולה, חיונית, ואשכנזי לא היה שם כדי להציע חוסם עורקים, להסתער על האויב או לסייע במשהו. עכשיו הוא שותק. לא כי הוא תומך ברפורמה או מחזיק מנתניהו. הוא לא. הוא שותק ומתישהו הוא יצטרך להסביר לעצמו למה שתק. ולא רק הוא.