אמיר איבגי הוא האדם הבודד ביותר בטלוויזיה. ישיבתו ב"אולפן שישי" מדי שבוע מכמירת לב. מוזר שהוא עדיין לא התייאש.
אנחנו חיים בתקופה מטורפת שבה מותכים לתוך מוחנו מדי ערב שלל נושאים: סכנה ברורה ומיידית לקריסת המשטר, צעיר בן 16 שמטפס על הר, הדחות בכירים בשידור חי וחברת כנסת שלא מתביישת לספר ששמעה על חוק טוב למשכנתאות, אך אינה זוכרת מהו. מעל כל אלה, אחד האירועים הטקטוניים הוא שינוי בהרגלי הצפייה בטלוויזיה.
בואו לשדרג את האנגלית שלכם: לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
באופן אירוני, תיאוריית ישראל השנייה של אבישי בן חיים הקריסה לתוכה את רשת 13 וגם את בן חיים בעצמו. אב"ח כרת את הענף שעליו ישב. הציבור הימני־שמרני־דתי הבין שבערוצים הרגילים הוא מקופח, ולכן נדד לחוף מבטחים - ערוץ 14, שם מצא לו קול חדש ואותנטי יותר.
בימים האחרונים אנחנו עדים לאירוע טלוויזיוני לא פחות ממדהים: זכיינית שמאבדת את הרלוונטיות שלה מדי ערב, אחרי ששני כוכביה הגדולים - שרון גל ואילה חסון - מצאו בתים אחרים, בערוצים מתחרים. הרייטינג התרסק, העניין ירד, הבאזז נגמר, הקהל עבר. שתי מהדורות החדשות הנצפות בישראל הן של ערוץ 12, שנתפסת כשמאלנית, ליברלית ודמוקרטית, ומהדורת 14 השמרנית־דתית־ימנית. אם קצב העלייה האנכי יימשך, היא עוד תתמקם במקום הראשון.
הצפייה בערוץ 14 מסקרנת. הצופה מגלה שיש טלוויזיה שונה, שרואה את המציאות מזווית חדשה, דרך משקפיים אחרים. רק אחרי שרואים מה זו תקשורת ימנית, מגלים שמה שצרכנו עד עכשיו היה תקשורת מוטה ובלתי מאוזנת. תחושת הצדק האינסופית שהשדרנים של ערוץ 14 חיים בה, מייצרת אנרגיה ממגנטת. נראה שהמגישים, האורחים, הפאנליסטים, כמו גם עוזרי הבמה, הצלמים, המאפרים והצופים, חיו בתחושת קיפוח שרק עכשיו נמצא לה מזור, ובעיקר קהל, בחלקו אף קהל חי שמגיע עד למודיעין מדי ערב רק כדי למחוא כפיים לדעותיו של יותם זמרי.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
אתה חייב לצאת מהבית עם תחושה של שליחות למסע כזה. המטרה היא אחת - "להראות להם". להוכיח שגם לנו מגיע. שגם לנו יש ערוץ, שיש עוד אנשים שחושבים כמונו. עם כל ההערכה לאמנון אברמוביץ', סביר שלא יימצא המון שייצא מביתו בשישי בשמונה בערב לנווה אילן בפאתי ירושלים רק כדי להריע לשנינויותיו. ישראל השנייה נלחמת, נסערת, היא רוצה הפיכה, או מהפכה, או רפורמה גם במשפט וגם בשלט.
הנציג הבולט ביותר של ישראל השנייה בערוץ 12 הוא אמיר איבגי. שדר גלי צה"ל תפס את מקומו של בועז ביסמוט הססגוני בפוזיציית הקונטרה הימנית לפאנל שדעותיו אחידות. איבגי לא מנוסה כמו דנה ויס, לא מחדש כמו גיא פלג ולא ציני כמו אמנון אברמוביץ'. הוא מגיע מעמדת נחיתות. נטע זר, לעתים נראה אף בלתי רצוי. נדמה שהם היו מעדיפים להמשיך להשתכשך בבריכתם הנוחה עם דעות נכונות וקול דומה.
איבגי הוא הקונטרה המושלמת, כמו קריסטל, הוא עד כדי כך שונה מכל מי שיושב לידו, שאפשר לחשוד שעשו אותו במעבדות GPT: דעתן מזרחי ימני מהפריפריה. כשכל האחרים הם יושבי קבע, הוא נראה כמו אורח לרגע. אם יביא ידיעה חדשותית מסעירה, ינסו לזלזל בו, לתפוס אותו בטעות, לסתור אותו או לטעון שהוא רק שופר.
לפני שבוע העיר שלא צריך להתחשב רק בדעת הטייסים אלא גם בזו של עקרת הבית מהפריפריה. הוא מיד ננזף על ידי גננת האירוע, דנה ויס, שמדובר בטיעון גזעני ומיזוגני. הוא מגיע לשם מדי שבוע כדי להיצלב בו בזמן על ידי עמיתיו, או מיד אחר כך ברשתות מעוקביו. תפקידו, כעלה תאנה שבועי, כפוי טובה. אפשר לתמוה, מדוע הוא מתעקש?
אנחנו בעיצומו של עידן חדש שבו לכל אחד יש מהדורה שמתאימה למידותיו, מין טלוויזיית קאסטם מייד, ולכן אמיר איבגי מפריע. הוא שיבוש. אין עוד צורך באחד שיאזן, כי אין איזון. תם עידן כור ההיתוך של הדעות כשצד אחד של האולפן מתנגח בשני. המונוליתיות שולטת. הצופה רוצה עוד ממה שהוא ממילא חושב. כל מהדורה היא אמפליפייר של מחנה שנועד להתחזק מטיעונים של אנשים שדומים זה לזה. איבגי לא משכנע אדם ולא משתכנע מאיש. תפקידו מתיש, חסר תוחלת ולכן מיותר, כי הוא היחיד שהוא "על תקן". יש לקוות שיגיע למקום שבו יעריכו אותו בשל כישוריו, ולא בגלל תיוגיו.