זה היה אך לפני שנה, כשמנהיג האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, ניצב מאחורי לוחות של זכוכית משוריינת בהפגנת מחאה(!) מול קריית הממשלה והזהיר בקול ברור: "כשהטרור מזהה חולשה ורפיסות – הוא תוקף". די היה במבט אחד השבוע בפניו האפורות והנפולות של מי שהפך להיות צל של המנהיג שהיה, כדי להבין שנתניהו ניבא ולא ידע מה ניבא.
האויב מזהה חולשה. בביירות ובטהרן, בעזה וברמאללה, רואים את נתניהו מפרק בשיטתיות את כל יסודות העוצמה הישראלית – כמי שנחוש שלא להותיר אבן על אבן. הם יכולים להישען לאחור ולחכך ידיים בסיפוק, בעוד הממשלה שלנו משמידה את עוצמתנו הצבאית, הכלכלית, הטכנולוגית והחברתית. אבל חלקם גם לא עומדים בפיתוי להתחיל ולזנב בנו, בניסיון להאיץ את הקריסה.
המפגע שחדר השבוע מלבנון לישראל הוא סנונית ראשונה, שמבשרת רעות. חסן נסראללה, שכבר לפני 23 שנה טען שהחברה הישראלית לא חזקה יותר מקורי עכביש, צופה בנו ומרגיש שהוא מקבל חיזוקים לתיאוריה שלו. בישראל מהססים עדיין מלפסוק שחיזבאללה עומד מאחורי הפיגוע, אבל קשה להניח שמבצע להחדרת מחבל ומטענים לישראל, הדורש הכנות במשך שבועות ארוכים, יצא לפועל בלי שקיבל את ברכת הדרך מחיזבאללה.
המחבל הזה נשלח במטרה לרצוח ישראלים רבים. העובדה שלא הצליח, העניקה לישראל מרווח יקר של זמן לשקול היטב את תגובתה. טוב עשה שר הביטחון יואב גלנט שלא נגרר לתגובה מהירה ואוטומטית, אלא החליט לנצל את הזמן הזה כדי לפענח את האירוע הזה עד תומו ורק אז לדון באפשרויות התגובה.
אילו ידע המחבל להפעיל את מטען החבלה לעבר אוטובוס או פקק של מכוניות בצומת מגידו, הטור הזה היה נכתב כבר בעיצומן של חילופי מהלומות בין ישראל לחיזבאללה, אולי אפילו בעיצומה של מערכה. העובדה שחיזבאללה ככל הנראה העז לקחת סיכון כזה, של פיגוע שעשוי להוביל למלחמה, היא איתות מטריד על איך אנחנו נראים בעיני הסביבה.
ברקע, ייתכן מאוד שאיראן המתעצמת, כלכלית ומדינית, החלה לדרוש מחיזבאללה לפרוע את שטרות התקציב שהוא מקבל ממנה, ולדרבן אותו לממש פעילות נגד ישראל. בשנתיים האחרונות ספג העורף האיראני שורה של מתקפות שמיוחסות לישראל.
ייתכן שגם חיזבאללה עצמו, שצופה מדי יום בדחפורים ישראליים חוצים את גדר הגבול ומכינים תשתית לחומה שתיבנה, חש שהוא צריך להוכיח שכוחו כ"מגן לבנון" עדיין במותניו. אולי העריך שאם יסתתר מאחורי פיגוע בכסות פלסטינית, הוא לא ייחשף לנחת זרועה של העוצמה הישראלית. ואולי, כשהוא רואה אותנו משסעים איש את צוואר רעהו – הוא מבין שהעוצמה הישראלית היא כבר לא מה שהייתה.
בין שזו אחת מהסיבות האלה, שילוב שלהן, ובין שזו סיבה אחרת – ישראל לא תוכל לעבור לסדר היום על ניסיון לנסח מציאות חדשה בגבול הצפוני, שבה ניתן להחדיר מחבל מלבנון עמוק לעורף הישראלי. אחרי שפיקוד הצפון יסיים לאתר ולסגור את הפרצה המטרידה שנחשפה בגבול, יעמוד בפני ישראל מגוון רחב של אפשרויות תגובה – גלויות וחשאיות.
גלנט שותק
גלנט כבר הוכיח בעבר שהוא יודע להגיש את הנקמה קרה וכואבת. ב־2008, כמפקד פיקוד הדרום, ידע להרגיע את רצועת עזה והרדים אותה, עד שהתנפל במכת פתיחה קטלנית על מסדר הסיום של משטרת חמאס בעזה, במבצע עופרת יצוקה. גם הפעם הוא יצטרך לבחור את התגובה המתאימה ביותר שתחדש את ההרתעה הישראלית בצפון.
אבל גלנט כמעט לבדו באירוע הזה. חבריו לקואליציה עסוקים עד מעל לראש בחקיקת חוקים שיאפשרו לראש הממשלה לקבל מתנות והלוואות. הקבינט המדיני־ביטחוני הוא קבוצה ריקה של אנשים, שהתרומה המקסימלית שלהם לדיון היא להדליף את תכניו. מעליו ראש ממשלה שעסוק ללא הרף בתכנון סופי שבוע באירופה הקלאסית. ומתחתיו צבא על סף התפרקות. אבל הוא, גלנט, עוד לא נוקף אצבע כדי לעצור את ההתפרקות הזאת.
צה"ל חווה רעידת אדמה פנימית בעוצמות שלא פגש עד היום. בעוד שבוע, כשיושלמו חוקי ההפיכה המשטרית, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו עם חיל אוויר שחלק ניכר מכוחו האנושי הושבת, ועם מערכים חיוניים אחרים, במודיעין וגם ביבשה, שחלקים משמעותיים מהם ינוטרלו. בעוד שבוע צה"ל עלול לחדול מלהיות הצבא שהכרנו.
ההכרה המטלטלת הזאת עומדת כנראה מאחורי הטעויות היסודיות שעשו מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל בימים האחרונים. שניהם ניסו לתקן, ועל כך הם ראויים לשבח, אבל ספק אם התיקון יוכל עוד להועיל. האמונה של הרמטכ"ל, רב־אלוף הרצי הלוי, שאפשר עוד להשאיר את צה"ל מחוץ לשסע החוצה את החברה – הפכה כבר לחסרת סיכוי. צה"ל עמוק במחלוקת.
הלוי מנסה עדיין לשבת על הגדר, אבל מוטב שיבהיר כבר עכשיו באיזה צד של הגדר הוא עומד, משום שהדילמות שיעמוד בפניהן ממש בקרוב יהיו מעשיות ולא תיאורטיות. בעוד שבועיים תורה לו הממשלה לפנות את ח'אן אל־אחמר, ואילו בית המשפט יאסור עליו לפנות – למי יקשיב? בעוד שלושה שבועות יורו לו לשלוח חיילים לבית המשפט העליון כי המשטרה מסרבת לעצור את השופטים – למי יישמע?
הפורענות הזאת עומדת להתרגש עלינו ממש בימים הקרובים, כל העולם וכל בר דעת מצביע עליה, אבל הקברניט שלנו עסוק רק במסע הנקמה שלו. כמו קפטן אחאב של הרמן מלוויל, שהאובססיה שלו לנקום בלווייתן מובי דיק הובילה את ספינתו ומלחיו לאבדון, גם מלך ישראל שלנו מוביל את הספינה הזאת למצולות.
לקפטן אחאב היה החובל הראשון סטארבק (כן, רשת הקפה קרויה על שמו), שניסה לשווא להזהיר אותו שיצר הנקמה יוביל לאבדון. קברניט הספינה שלנו, שעד היום ידע לנווט היטב גם במים סוערים, שומע עכשיו את האזהרות מכל עבר ומתעקש להתעלם. לא נשאר עוד הרבה זמן לנתק את כבלי הנקמה שמושכים אותנו למטה, בטרם נשקע במצולות.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13