תמונת מראה
יש לי חבר שחווה משבר בחיי הנישואים. איש מכובד, אמיד, נדיב, בעל יכולות, הצלחתו אפשרה לו לבנות בית לתפארת ולהשפיע כל טוב על משפחתו וילדיו. במהלך המשבר שאלתי אותו אם נכונות השמועות שהוא עומד לעזוב את הבית. הוא הכחיש בתוקף. זה לא שאני לא רוצה לעזוב, אמר, זה שאני לא יכול. מה פירוש לא יכול, שאלתי. גם אם אעזוב, הוא ענה, אשתי והילדים יעזבו איתי ויצטרפו אליי, באשר אלך. הם התרגלו לחיים הנוחים שסידרתי להם. בסופו של דבר, הושג שלום בית במשפחה ההיא.
הנמשל: בואו נניח לרגע שהרעיון להתפצל לשני קנטונים נפרדים, ישראל ויהודה, יתגשם. מבין האפשרויות המאיימות עלינו כרגע, זו נראית הגרועה פחות. בואו נניח שכל אזרח ישראלי יקבל אפשרות לבחור לאיזה מהקנטונים הוא מצטרף. קנטון ישראל (שם חיבה "מדינת תל אביב") או
קנטון יהודה (שם חיבה "מדינת ירושלים"). כמה אנשים לדעתכם יצטרפו לתל אביב וכמה לירושלים?
רוצים רמז? הביטו רגע על ירושלים. יפהפייה, קדושה לשלוש הדתות הגדולות, בירת ישראל, אבל אחת הערים העניות והנחשלות במדינה. אפילו ראש העיר (המצוין) שלה הודה לאחרונה שכל שנה צריך משלם המסים לסגור את האוברדראפט של עיר הבירה שלו ביותר ממיליארד שקל. כל שנה.
תל אביב, לעומתה: לא קדושה, לא באמת יפה, עיר של ים, של חול, של יום חול, ללא הפסקה. העיר העשירה בישראל. אחת הערים המצליחות והמשגשגות בתבל (לא, אני לא מגזים). צפופה, לעתים מכוערת, אבל אבן שואבת תרבותית, חברתית, כלכלית. בירת בילויים, הייטק וקולינריה עולמית. כל זה, אף על פי שהיא חפורה כולה, צפופה, לא ממש נקייה, לא חפה מאלימות, ולפעמים מעצבנת, כמצופה מהעיר העברית הראשונה.
הערכה שלי: רובם הגדול של הישראלים יבחרו במדינת ישראל (תל אביב). הם לא יוכלו להרשות לעצמם לבחור במדינת יהודה. אידיאולוגיה לחוד ורמת חיים לחוד. מישהו צריך לממן את משק הבית. מישהו צריך לשלם קצבאות, לשמור על התוצר, לייצר, ליצור, לתחזק את האופרציה המטורללת, מוזרה ויקרה שמכונה גם מדינת ישראל.
מה מזכיר לי העניין הזה? את ערביי ישראל. כשאביגדור ליברמן פרסם את תוכניתו שלפיה בין ישראל למדינה הפלסטינית יבוצעו חילופי שטחים, ישראל תוותר על ואדי ערה והמשולש ותספח תמורתם את גושי ההתנחלויות, קמה זעקה גדולה בקרב בני דודינו הערבים. לא יקום ולא יהיה, הם צעקו, איימו, השתוללו.
שאלתי את עצמי, למה בעצם? הרי הם מגדירים את עצמם כפלסטינים, לוחמים את מלחמתם של הפלסטינים, מזדהים הזדהות מוחלטת עם הרעיון הפלסטיני וחולמים על מדינה פלסטינית. אז הנה, יש להם. במקום להרגיש זרים במדינה היהודית, שבה הם מקפידים לא לקיים חיי שיתוף אמיתיים, הם יכולים להגשים את עצמם במולדת הפלסטינית. החלום מתגשם. ישראל אפילו מוותרת על שטחים ריבוניים לטובתו. מה רע?
מה שרע זה שגם ערביי ישראל יודעים כמה טוב לחיות בישראל. הם מתעבים את המדינה בחדר השמאלי של הלב, אבל יודעים להעריך ולהוקיר אותה בימני. הם מחרפים ומגדפים את המדינה כלפי חוץ, אבל מודים לאללה על הנס שקרה להם עמוק בפנים. אין להם כוונה לוותר על הנס הזה. על מערכת בריאות מודרנית, על זכויות פרט, חופש ביטוי, כלכלה מודרנית, מערכות סעד ובריאות מפותחות, חוק וסדר.
החרדים הם תמונת מראה של כל זה. הרי גם להם קרה נס. נמצא הפריץ שיממן להם את העיירה היהודית. הם חוגגים עליו כבר 75 שנה. זה יכול היה להימשך לנצח, אלא שבינתיים הזנב החליט לכשכש בכלב. התיאבון גבר. הביטחון העצמי המריא. קם פריץ שמשתף איתם פעולה. יחד איתו, החליטה העיירה היהודית להשתלט על העיר הגדולה. מה יוצא מזה? העיירה בוערת.