הוא לא התכוון להעליב אותה, בטח לא ליד המשפחה שלה וכמה מבני המשפחה שלו. זה מילייה גדול מדי בשביל לגרום לאישה להיות מובכת לידו. בפרט עבורה, כשהיא כזו חסרת ביטחון וכמעט לא נשמעת ועד שסוף־סוף באים לביתה, למגרש שלה, המקום שבו היא יכולה לצאת קצת מבין הכלים שאליהם היא נחבאת, ולארח כמו שהיא יודעת ואוהבת - מגיעה שיחה על פילאטיס מכשירים וחיטוב הגוף.

כמובן שבעלה חייב להיות ליצן השולחן, כי אם הזרקורים לא יאירו עליו יותר מדקה ירגיש שירד מגדולתו המדומה, ובזמן שהיא מגישה אל השולחן קערת שוקולדים, קערת תותים ותה מחליטת הדרים שנסעה במיוחד ליישוב הסמוך להביא, הוא אוחז במותניה ואומר לאחותה, גיסתו, “אולי תיקחי גם את דניאלה איתך?". אחותה, שלא סובלת אותו אבל מקפידה לחייך אליו כי כך צוותה על ידי דניאלה, ממלמלת משהו כמו “בשמחה, יש שם עוד שתי מיטות פנויות".

“אה, מיטות?", הוא צוחק ויוצא לו חרחור מוזר, “צריך משהו בעמידה, אחרת היא תירדם". אבא שלו צוחק איתו, שעה שדניאלה מוזגת יין לכולם. לו יכלה והיה בה מספיק אומץ, לבטח הייתה שופכת עליו קצת, משהו בין הירכיים, כמה סנטימטרים מאיבר מינו, שמי יודע מתי ראתה או הרגישה בפעם האחרונה. הוא לא חבר ולא בעל, הוא רהיט מדבר ומבקש, שישן לה במיטה ומבזבז לה מגבות נקיות.

בלילה, כשסיימו להדיח יחד את הכלים, חיבק אותה אליו, היה לו ריח של יין ופניו היו חמות. “אני מתנצל, דניאלה", אמר. “על מה?", שאלה. כרגיל, לא יודעת להוכיח ולעמוד על כבודה. “אני יודע שאת רגישה בכל הקשור לגוף שלך, היום דיברתי עליו קצת יותר מדי".

“שטויות", אמרה ורכנה אל ארון תכשירי הניקוי. הוא ניצל את הפוזיציה, נצמד אל אגנה מאחור ואחז במותניה. היא הרגישה כמה הוא רוצה. “לא התגעגעת אליי?", שאל.

היא התגעגעה. לא אליו. אל גבר, חזק, אמיתי, אסרטיבי. איך תוכל לשכב איתו כשבכל יום זורק לה הערה אחרת על גופה? היום הייתה זו מיטת הפילאטיס, שלשום צפו באיזה תחקיר של "עובדה", באמצע התחשק לה סושי, הוא אמר לה שכבר אחרי תשע בערב ומה שאוכלים בלילה נשאר בגוף, בסוף הם לא הזמינו. היא אכלה חתיכת כרפס וכמה רצועות של גמבות.

לפני שבוע או שבועיים, כשהיו בקפריסין, הסתכל על איזו בחורה בספא ואמר “את רואה? עשרה קילו פחות ואת נראית בדיוק כמוה". היא שתקה ועטפה את ירכיה בפריאו השחור שהביאה מהבית. הוא נמשך אליה, אוהב אותה, היא החברה הראשונה שלו, כל עולמו, אבל הוא טיפוס בלתי נסבל, לא מתוך כוונות רעות, הוא פשוט כזה. דניאלה שלפה את השפריצר הכחול וברחה אל שולחן הזכוכית בחצר. הוא הבין את הרמז, כמו את כל שאר הרמזים הקודמים, והלך להתקלח.

בלילה ישבה על האי במטבח. נחירותיו מהחדר הסמוך אישרו לה שהוא ישן שינה חזקה, גם היין האדום ששתה השפיע מאוד. היא הכינה לעצמה קפוצ'ינו ופתחה את הלפטופ. קיוותה כל כך שיש שם הודעה ממנו. נכון, זה סופ"ש ועוד אחד של חג, הוא בטח עם המשפחה, כמו שהיא הייתה, ובכל זאת, בערה בה תשוקתה אליו, כמה מילים ממנו יספיקו לה.

היא התחברה אל המייל והסתכלה על הצ'אט הקטן בצד, זה שאף אחד כבר לא משתמש בו. תחת שמותיהם של רואה החשבון שלה, מנהלת כוח האדם בחברה שבה היא עובדת, בעלה, וזו מהעירייה שפעם הוסיפה אותה ושכחה למחוק, הופיע שמו והנה נקודה ירוקה על ידו, הוא מחובר!

היא פתחה את החלונית הקטנה, השעה הייתה קרוב ל־23:00. היא הקלידה ומחקה, הקלידה, חיכתה קצת ושוב מחקה.
“מה את כותבת שם כל כך הרבה?", הגיעה ההודעה ממנו.

היא שלחה סמיילי צוחק.
“את עובדת על ספר?", שאל.
“תקנה אותו?", השיבה.
“תלוי".
“במה?".
“מה תכתבי לי בהקדשה?"

“תלוי".
“במה?"
“מי יקרא אותה".
“רק אני".
“אם רק אתה, אז אכתוב לך שהלוואי ויכולתי להיות הדפים בספר".
“למה לך?"
“כי האצבעות שלך יעברו עליהם, פעם עם טיפת רוק, פעם בלי, אות אחר אות, שורה אחר שורה".
“דניאלה".
“כן?".
“אני רוצה אותך".
“הלוואי".

בהתחלה זו הייתה תכתובת רגילה. היא חיפשה שידת נעליים מעץ מלא ונתקלה באתר שלו, יש לו נגרייה קטנה בקצה השני של המדינה, והעבודות שלו כל כך יפות. היא הניחה שדבר כזה יעלה לה קצת יותר מכל שידה שתזמין בחנויות המובנות מאליהן, אבל משהו בצילומי הידיים שלו משייף, מורח לכה, מבריג, נוהג בעץ בממלכתיות מסוימת, כבש אותה. שלושה ימים רדפה אחריו - כשניסתה להתקשר, אמר המענה הקולי שהמספר אינו מחובר, כשניסתה לשלוח וואטסאפ, הופיע רק וי אחד.

היא אפילו הגדילה לעשות, בדקה מהם בתי העסק הסמוכים אליו ושאלה על הנגרייה שלו. “עודד הולך ובא מתי שהוא רוצה", אמר לה איזה מוכר בחנות טבע קטנה, “נסי לשלוח לו מייל, הוא איש של מילים". היא שוב נכנסה לאתר, מעניין שפספסה את כתובת המייל. שם ענה במהירות. “אתה לא אוהב לעבוד?", כתבה לו בישראליות אופיינית ורוטנת. “זו לא העבודה שלי", השיב לה, “זה תחביב".

“אתה לא אוהב לתחבב?", ניסתה להתפלפל. לקח לו זמן עד שהבין, וכשהבין חייך: “מה את צריכה?", כתב לה.
“שידת כניסה לבית", ענתה, לא ביקשה שיעברו לטלפון. פתאום גם לה היה מאוד נוח כל עניין המייל והמילים, מאחורי מסך הכל קל יותר.
בערב שלח לה כמה דוגמאות. השנייה כבשה אותה מיד, הייתה זו שידת עץ עם עיטורים יפים ולא אחידים שניסר בה.
“אותה אני רוצה", כתבה לו.

“לא בטוח שמתחשק לי למכור אותה".
“אתה רציני?"
“אני אוהב אותה".
“אז תן לי לאהוב אותה גם".
“טוב. בואי נעשה הסכם".
“קדימה".

“אתן לך אותה, תשלמי רק על ההובלה, אבל כשאני מבקש אותה חזרה, את מחזירה לי".
“מה? מה פתאום! אני רוצה לקנות אותה".
“היא לא למכירה".
“ואם תבקש אותה חזרה יומיים אחרי, מה אגיד פה בבית?"
“ייקח לי קצת יותר זמן, אל תדאגי. עסק או לא?".
“עסק", כתבה לו.

באותו הלילה לא הפסיקו להתכתב, אף אחד מהם לא ביקש תמונה, לא שאל יותר מדי על מצב משפחתי וקריירה ומאידך גם נזהר בפרטים שנידב. כשתיארה את עצמה, היא הוסיפה כמה סנטימטרים לגובהה, הפכה את אגנה לציורי יותר וחזה עמד טבעי. לו, שהתקרח די מזמן, צמח פתאום שיער שחור, גם אליו נוספו כמה סנטימטרים (לא רק בגובה), והוא גם הרחיק לכת וסיפר שמדי פעם הוא מנגן על פסנתר. לפרוטוקול, מעולם לא נגע בקלידים, התוספת המוזרה הזו גם לא הועילה, כי כל תשוקתה עמדה בזכות ידי העבודה הפצועות והיפות שלו.

השיחה התלהטה מהר מאוד, הכל דרך חלונית הצ'אט הקטנה במייל. בתוכה הם היו יחד, בתוכה הוא חזר מיוזע מהנגרייה, היא קראה ספר על אדן החלון שהכין לה מעץ והיא ריפדה בכריות צבעוניות, ובלי הרבה מילים, הפשיל את תחתוניה שעה שהיא עוברת לפרק הבא ושתה ממנה לפני המקלחת. אחרי כל שיחה איתו, נכנסה אל המיטה ונרדמה מיד, עצמה את עיניה חזק כמו ילד המפחד ממפלצות כדי לא לשמוע נחירותיו של זה שעל ידה וכדי שלא יהיה מקום לדמעות להגיע.

“איך הייתה השבת?", שאל.
“אירחנו".
“מה הכנת?"
“המון סלטים ירוקים ודגים על האש. מה אתה עשית?".
“הייתי בנגרייה רוב היום, עטפתי לך את השידה, תסתכלי עליה טוב כשתגיע".

“תבוא איתה?".
“את רוצה?".
“כן".
“תתקרבי רגע".
“ככה?".
“עוד קצת".
הם קיימו יחסים וירטואליים, הפעם הייתה זו מיסיונרית רגילה, תחת השמיכה בחדר השינה, ובכל זאת, עיניה בעיניו, והם בספירה אחרת וטובה.

למחרת בבוקר נח לה מכתב קטן על השולחן ובו כמה מילים: “היה נהדר אתמול, את הכי יפה בעולם". למרות הכתב המבולגן של בעלה, היא הצמידה אליה את המכתב, חייכה ותלתה אותו על המקרר. דיפלומט כזה, רגע אחד הוא בלתי נסבל, וברגע השני לא נראה לה שתוכל לחיות בלעדיו.

היא סחטה לעצמה מיץ תפוזים וחשבה שבסך הכל די טוב לה, יש לה צרות קטנות של עשירים גדולים. בדיוק כשהתכוונה לסמס לו שהכל בסדר, ובערב, אם ירצה, יעשו יחד הליכה בשכונה, נשמע פעמון הכניסה. היא הסתכלה על הדלת ונזכרה, לבה הלם בה. אחרי שסידרה במהירות את שערה, ניגשה אל הדלת, הושיטה ידה אל הידית והורידה אותה מטה. הוא עמד שם ומאחוריו שידה עטופה ביותר מדי ניילון נצמד.

“שלום", אמר.
היא חייכה.
בבוקר ההוא לא שלחה לבעלה את ההודעה,
למען האמת, גם לא בבוקרי השנים שאחרי.