ביום שלישי בצהריים נחת בישראל ח'לדון אל־מובארק, מנכ"ל חברת ההשקעות הממשלתית של איחוד האמירויות, אל־מובאדלה, מומחה בינלאומי להשקעות וסחר, יד ימינו של הנשיא מוחמד בן זאיד. אל־מובארק הוא גם אדריכל היחסים הכלכליים בין איחוד האמירויות לסין, שהלכו והתחזקו מאוד בשנים האחרונות.
אל־מובאדלה היא שחקנית עולמית. סך השקעותיה גבוה מתקציבה השנתי של מדינת ישראל. חודשים מעטים אחרי החתימה על הסכמי אברהם השקיעה החברה בישראל יותר ממיליארד דולרים בקנותה מידי יצחק תשובה 22% בקידוח הגז "תמר".
אל־מובארק הוא גם נשיאה של מנצ'סטר סיטי, אבל הוא לא בא כדי לשתות בירה ולשוחח על כדורגל אנגלי. עם נחיתתו פנה למשכן נשיאי ישראל ונועד עם הנשיא יצחק הרצוג. אחר כך המשיך לפגישה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. בפיו היה מסר מאדונו. החקיקה המתגבשת, הסביר למארחיו הנכבדים, עלולה לסכן את היציבות הכלכלית שלכם, ובהתאם לכך לפגוע בהשקעות שלנו.
הוא גישש עד כמה הדולרים שהטמינו שולחיו בקידוח "תמר" מצויים בסכנה. הוא ניסה גם להבין באופן כללי לאן אנחנו הישראלים הולכים. אינני בטוח שהוא קיבל תשובות מוחצות. ספק אם מארחיו בעצמם יודעים את התשובה.
הסיפור הזה מלמד עד היכן הגענו עם המשבר הפנימי. מי היה מאמין שאיחוד האמירויות, שהסתערה על היחסים איתנו בנפש חפצה, תגלה חרדה להשקעותיה בישראל כמעט בן לילה.
מוחמד בן זאיד אינו לבד. גם יחיא סנואר ממתין בדאגה לחדשות מירושלים. גם אבו מאזן. גם מלך ירדן. שלושתם חוששים כי החמרה בשיטת המשפט הישראלית תבטל את השוליים הליברליים שלה, ותהפוך אותה בתוך זמן קצר למדינה נטולת סובלנות כלפי שכנים ובני מיעוטים. בלי בג"ץ ובלי בצלם, הפעם על אמת.
ביקורו של איש הפיננסים האמירותי תוכנן להתקיים הרחק מאור הזרקורים. ציפור קטנה לחשה לי על דבר קיומו, ואני שידרתי את המידע בגלי צה"ל. כך קיבל ביקורו פומבי. אבל ח'לדון בא ואל־מובארק הלך, ומירושלים לא יצאה כל הודעה. ברצותם, יודעים בית הנשיא ולשכת ראש הממשלה לדווח על מהלכיהם לציבור. הפעם העדיפו להסתיר. אפשר להבינם. מאז נוסדו היחסים הרשמיים עם איחוד האמירויות, לא היה כאן ביקור בדרג כה בכיר לצרכים כה מביכים.
את הנאום הוא נשא מעל בימה שעליה נתלה סמל ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) שאותה הקימה התנועה הרוויזיוניסטית ב־1938. הסמל מתאר את ישראל הגדולה, המשתרעת משתי גדות הירדן.
מה נאמר ומה נדבר. קודם נמחק את חווארה. אחר כך את ירדן. התמונות והקולות מפריז הגיעו גם לרבת עמון והציתו בה סערה. אם לשיטתו של שר האוצר אין עם פלסטיני, וגבולותיה של ישראל נושקים לעיראק, המסר ברור. לא רק שאין מקום למדינה פלסטינית, גם לממלכת ירדן אין.
משרד החוץ הירדני זימן את שגריר ישראל, איתן סורקיס, למחאה חריפה. הפרלמנט הירדני המליץ לממשלה לסלקו, ותבע ממנה צעדים מעשיים ויעילים. לאמור, הרשות המבצעת אינה מבצעת את תפקידה. ראש המטה לביטחון לאומי, צחי הנגבי, הזדרז להתנצל בפני הירדנים. הוא הבהיר כי דברי סמוטריץ' אינם מייצגים את עמדת מדינת ישראל. אנחנו, אמר הנגבי לשר החוץ הירדני איימן ספדי, תומכים בשלמות האדמה הירדנית ובריבונותה של הממלכה.
"הרבה פעמים מדברים אצלכם שטויות, ואנחנו מתעלמים", הסביר לי הירדני, "הפעם זה לא ככה. סמוטריץ' הוא שר בכיר בממשלה. מחר הוא יכול להיות ראש ממשלה. אתה לא מאמין? אני כן. מי היה חושב שקיצוני כמו איתמר בן גביר יהיה שר אי־פעם?".
שנים רבות נשמעה בשולי הימין בישראל הקריאה כי ירדן היא פלסטין. כינו אותה "תיאוריית המדינה החלופית". והנה הזדחלה הקריאה הזו לצמרת הממשלה. וכמו שאצלנו היא טיפסה מעלה, כך גם בירדן הולכת ומתנחלת בלבבות תגובת הנגד. לפי הרעיון הזה, על הארמון להסיג את הצבא הירדני מהגבול, ובכך לחדול משמירה על ביטחון ישראל. גם הקריאה הזו הייתה בעבר נחלתו של הרחוב הזועף, ומאז טיפסה מעלה.
כיום אפשר לשמוע דרגים בינוניים בשדרות השלטון שם משתעשעים ברעיון. אנחנו משמר הגבול של ישראל, הם אומרים. ניקח את הכוחות לאחור, נראה אותם שומרים על 600 ק"מ של רצועת גבול.
"אני", המשיך וזעף ידידי הירדני, "לא אגיד לך אם להיות שמאלני או ימני. אריאל שרון היה ימני, אבל היינו חברים שלו. גם יצחק שמיר. שניהם ידעו מה האינטרס שלכם, והם שמרו על הדיבורים אצלכם. סמוטריץ' לא אכפת לו, והוא לא שומר על האינטרס שלכם".
בקרבת המלך אף יש הסבורים כי סמוטריץ' אינו לבד. רעיונותיו מבטאים גם את עמדתו הנסתרת של נתניהו. עובדה, הם אומרים, ראש הממשלה יכול היה להכחיש את דברי שר האוצר שלו, אבל העדיף לשלוח למשימה את הנגבי. "איך אתם נראים בעולם, זאת מדינת ישראל?", סיכם הירדני את דבריו בכעס. אחר הוסיף את שורת המחץ: "אם זאת הדמוקרטיה שלכם, יותר טוב דיקטטורה".
התרעות פיקוד העורף