לצד הדרמה הגדולה של הרפורמה המשפטית, שבתוך חודשיים התרחבה לנגד עינינו לממדי טרגדיה יוונית, כמו על מסך מפוצל - מתרחש מחזה נוסף, דרמטי לא פחות ואולי אף יותר, אם לשפוט לפי ההשלכות הפוטנציאליות. משבוע לשבוע, מתקרית לתקרית, ישראל מאבדת את המניות המדיניות שלה בקצב מעורר חרדה.

נתניהו לא קרא לעצור את החקיקה: "החוק לשינוי ועדת שופטים יעלה בשבוע הבא"
לפיד בתגובה לנאום רה"מ: "לנתניהו אין שום כוונה לקיים הידברות אמיתית"

בשונה ממה שנהוג לטעון, הרפורמה המשפטית אינה נתפסת מבחוץ כאירוע המשמעותי ביותר המתחולל כאן, אלא כמרכיב אחד מני רבים שגורם לירידת ערכה המדיני של ישראל בשווקים הדיפלומטיים הבינלאומיים. מכלול האירועים המוזילים את מניותיה הדיפלומטיות של ישראל רק גדל והולך. חשבוננו המדיני נכנס למצב של משיכת יתר.

האירוע המדיני המתמשך הזה לא תמיד מצליח לתפוס את השורות הראשונות בליין־אפים של מהדורות הערב ברחבי העולם, אלא אם כן עוד שר בממשלה מעד בלשונו והרוויח כותרת ביושר. אבל אלה שמתוקף תפקידם אמונים על התדמית הדיפלומטית של ישראל ועל יחסי החוץ שלה, מודעים היטב לגודל הבעיה - ושנתם נודדת.

כשמזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן ביקר בארץ לפני קצת פחות מחודשיים, המחאה כבר הייתה כאן, אך טרם הגיעה לממדים של היום. כבר אז אפשר היה לזהות את הנזק המדיני שנגרם לישראל מהשיח סביב השפעתה הרעה של הרפורמה המשפטית על אופייה הדמוקרטי של המדינה, ובלינקן היה מוכן להסתכן בלחטוף האשמות ב"התערבות בעניינים פנימיים לא שלו" (וחטף).

בחלק הסגור של שיחתו עם נתניהו חזר מזכיר המדינה שוב ושוב על אותה האזהרה: יש לנו שותפות רבות בעולם, גם כאלה שאינן דמוקרטיות, אך מערכת היחסים איתן בנויה על אינטרסים פרקטיים ועל איומים משותפים, ולא על ערכים זהים. אתם לא רוצים להגיע לשם, הפציר. הערך המוסף של ישראל הוא באופייה הדמוקרטי, אשר הופך אתכם לקרובי משפחה, שזו רמה אחרת של יחסים. אנא, אל תאבדו את זה.

הפגנות רבות זרמו ברחוב קפלן מאז אותה שיחה, והמגמה לא השתנתה לטובה, אלא העמיקה. זה מזמן לא רק הרפורמה. בתוך שלושה חודשים בלבד עברה ישראל במדיניות החוץ שלה, שלא מרצונה, מיזמות להתגוננות. האווירה של "עוד מעט עוד הסכם שלום ועוד ביקור היסטורי בבירה מפתיעה" - נעלמה כלא הייתה.

נראה כי רוב היוזמות המדיניות, רוב התוכניות בזירת החוץ שעליהן דיבר וחלם נתניהו בזמן הבחירות, טובעות בשיטפון האירועים שפשוט קורים לו בלי שתכנן או התכוון. נתניהו, הידוע כמיקרו־מנג'ר המבקש לשלוט בכל המתרחש תחתיו, נאלץ להתמודד עם מצב שבו הוא לא קובע ואפילו אינו שולט במתרחש. זה התחיל בעליית השר בן גביר להר הבית – אירוע קצר שהצליח לחסל לנתניהו ביקור מדיני גדול, ראשון ומרשים באיחוד האמירויות. זה ממשיך באירועי המחאה ברחובות המדינה, והרשימה רק מתארכת.

ביום ראשון האחרון, כאשר בשארם א־שייח' שבמצרים הסתיימה הפסגה המחומשת - אירוע מדיני־ביטחוני חשוב, שנועד להקנות לישראל נקודות לקראת חודש הרמדאן - התחיל בפריז אירוע אחר. בסלון הוש, אולם אירועים ידוע במרכז העיר (בזמנו הושכר האולם לאירוע פוליטי של מרין לה־פן, כשאיש בפריז לא הביע עניין באירוח הפוליטיקאית הימנית־קיצונית), נשא שר האוצר בצלאל סמוטריץ' נאום בפני כ־200 פעילי תנועת החירות בצרפת ובפני אנשי ארגוני ימין נוספים.

יש לציין כי סמוטריץ', בנאומו שבדיעבד כונה "נאום אין דבר כזה, העם הפלסטיני", לא בדיוק הפתיע. עמדותיו בנוגע לארץ ישראל השלמה וללגיטימיות של עצם המושג "העם הפלסטיני" ברורות וידועות זה שנים. יתר על כן, בדיוק בזכותן הוא עשה את הקריירה הפוליטית המרשימה שלו וקיבל מנדטים בבחירות לכנסת. אלא שהדברים שנשא היו נשארים בגדר עוד נאום שגרתי, אילו היו הדברים נאמרים בכנס פעילי מפלגת הציונות הדתית ולא בביקור שר בכיר של ממשלת ישראל.

סמוטריץ' אינו אדם תמים, ורחוק מלהיות טיפש. הסיבה לכך שהוא לא דאג להביא איתו לביקור בפריז את גרסת החו"ל הממלכתית והמאופקת שלו, היא כי בעיניו אין בזה כל צורך. זה מגיע בדיוק מאותו המקום שממנו הגיעה הצורה הבומבסטית והלא מעודנת שבה בחר שר המשפטים יריב לוין להציג את הרפורמה המשפטית שלו לציבור הרחב. זה מגיע בדיוק מאותו מקום שממנו מגיעים חוקי הקואליציה הנועדים לשרת אישיות כזו או אחרת לטובת מטרה שונה ומשונה. למקום הזה קוראים "ניצחנו בבחירות - ובאנו לשלוט".

ההנחה שעליה מתבססת ממשלת נתניהו הנוכחית נועדה להפריך את הטענה הוותיקה של מחנה הימין "הצבענו ימין – קיבלנו שמאל". זה בדיוק המקרה של ניצחון השיקול הפנים־פוליטי על כל שיקול אחר. ומחיר התעדוף הזה עלול להיות גבוה: נאום אחד כן וימני של השר סמוטריץ' גרר אחריו משבר מדיני מול ירדן ושורה של גינויים.

האמריקאים מאבדים אמון
אבק הנאום הפריזאי של סמוטריץ' טרם שקע, והסערה התורנית הבאה כבר הגיעה. חוק ביטול ההתנתקות שאושר בכנסת השבוע, פחות מיומיים אחרי סערת סמוטריץ' ובדיוק ערב הרמדאן, נתפס על ידי הממשל האמריקאי  כיריקה בפרצוף. אחרי אין־ספור שיחות שהתקיימו בין אנשי הממשל לבין הבכירים הישראלים, היה ברור כי הדבר אחרון שממשל ביידן רוצה לראות בגזרה הישראלית זה שינוי בסטטוס קוו הקיים והשברירי כל כך.

לא עזרו ההבהרות שמיד הגיעו מירושלים: "זה חוק שהיה דרישה קואליציונית, אין מה לעשות, חייבים לקיים. הרי זה רק ביטול של איסור ישן, לא החלטנו לבנות ולו יחידה חדשה אחת מעבר לקו הירוק". שיחת "הבעת הדאגה" שקיבל השגריר מייק הרצוג היא אומנם לא בדיוק אירוע חריג, אך בהחלט מהווה איתות ברור לירידה נוספת בערך המניות המדיניות של ישראל מול ארה"ב.

ד"ר יואב פרומר, ראש המרכז לחקר ארה"ב באוניברסיטת תל אביב, שאיתו שוחחנו למחרת סערת חוק ביטול ההתנתקות, סיכם את הפרק בנימה פסימית: "נתניהו נמצא בין הפטיש לסדן: עליו לרצות את סמוטריץ ובן גביר עם חקיקות מסוג אלו, אך המחיר ליציבות הפוליטית של הקואליציה שלו הינה פגיעה קשה במעמדה המדיני של ישראל. הוא, למעשה, מקריב את האחד עבור האחר. עצם הזימון לשיחת נזיפה בוושינגטון זה אמנם דבר חמור, אך לא בהכרח נדיר בהיסטוריה הדיפלומטית בין ישראל לארה"ב שראתה לא מעט עליות ומורדות".

"עם זאת, כאשר לוקחים צעד לאחור ומשכללים את זה בתוך מכלול התקריות וההתבטאויות הבעייתיות של החודשים האחרונים, מבינים עד כמה המצב מסוכן: בשלושה וחצי חודשים נדמה שמאיימת הממשלה הזו למחוק כמעט 75 שנה של יחסי ידידות בלתי רגילים עם ארה"ב שתרמו רבות ליכולתה של ישראל לשרוד, להתפתח ולשגשג. לכן יש לראות בתקרית האחרונה בגדר לבנה נוספת בחומת ה"יחסים המיוחדים" שהולכת ומתפוררת לנגד עינינו", ציין. 

הוא הסביר עוד כי "יחסי ארה"ב-ישראל מושתתים על שלושה יסודות: אינטרסים אסטרטגיים-ביטחוניים משותפים, תמיכה פוליטית פנים-אמריקאית וכמובן, ערכים משותפים. אך הממשלה הזו הצליחה לערער את כל היסודות הללו בו-זמנית. נראה שגם אם הייתה מנסה לעשות זאת באופן מכוון, לא הייתה מצליחה באופן כל כך מרשים. נכון, היו בעבר חילוקי דעות קשים בין ירושלים לוושינגטון – למשל, עם ממשל פורד על הפינוי מסיני לאחר מלחמת יום כיפור או מול ממשלי בוש האב ואובמה סביב הבניה בהתנחלויות. אך בכל אותם רגעי משבר תמיד דובר בחילוקי דעות סביב מדיניות - לעולם לא היו לנו חילוקי דעות עם האמריקאים סביב ערכינו הדמוקרטיים. לפחות עד עכשיו".

לדבריו, לא מספיק שהממשלה הזו הופכת את ישראל מנכס לנטל אסטרטגי עבור ארה"ב, שבמקום לייצב את האזור רק תורם להבערת השטח (למשל, ההתבטאות של סמוטריץ' על חווארה או העליה של בן גביר להר הבית). "כעת היא גם מכרסמת בתמיכה הפוליטית בישראל בתוך ארה"ב - במיוחד בקרב יהדות ארה"ב והדמוקרטים - וגורמת ליותר ויותר אמריקאים לאבד אמון בשותפות הגורל הערכית עם ישראל", הסביר.

הוא סיכם והדגיש: "מי שעדיין לא הבין את ההשלכות, מוזמן להביט בסקר המדאיג של מכון גאלופ מהשבוע שעבר שמצא כי לראשונה אחוז הדמוקרטים והצעירים (עד גיל 34) בארה"ב שמגלים סימפטיה לפלסטינים כמעט זהה לזה שחשים כך כלפי ישראל. אם הממשלה הזו תמשיך בהתנהלות הלא אחראית שלה, לא ירחק היום שבו לא רק הדמוקרטים, אלא הציבור האמריקאי כולו ירגיש כך".

נתניהו כאמור אינו מתעלם מהמתרחש. הוא לגמרי ער למצב, ועל אף גיחותיו התדירות לבירות אירופה נשאר עם האצבע על הדופק – וגם נחוש לפעול. לפי גורמים בלשכת רה"מ, נתניהו מתכוון לנקוט פעולות לטובת הרגעת המתיחויות המדיניות שנוצרו. בוושינגטון ובבירות המערב עקבו בדריכות אחר נאומו אמש של ראש הממשלה שבו הכריז כי ידיו אינן כבולות יותר – וקיבלו בסיפוק את הצהרתו כי מעתה ואילך הוא נחוש לנהל את האירוע.