בכל הדורות חיפשו אנשים ומצאו במה להאמין: בשמש, בירח, באלים, באלילים, באלוהים, והאמונה נתנה כוח. האמונה אפשרה לאדם לסמוך על משהו שנמצא מעליו, ונתנה לנציגי הדת על פני האדמה - הכמרים, הרבנים, האייתוללות או המולות - לשלוט בצאן מרעיתם ולחייבם לציית לחוקים.
לא ניכנס כאן לכל הנזקים והפשעים שבוצעו בידי נציגי האלוהים לאורך ההיסטוריה, ונתייחס לצדדים החיוביים של האמונה: היא מאחדת בין אנשים, והוכח שהיא מאריכה חיים. היא נותנת תקווה ותחושה שאם אתה מאמין באדיקות ומבצע את רצון האל - דבר לא יוכל לפגוע בך.
אמונה אינה רק באלוהות או בכוח עליון. אמונה היא מצב פסיכולוגי־מנטלי של שכנוע עצמי: הדבר שאני מאמין בו הוא הדבר הנכון, וכל מי שאינו מאמין כמוני - טועה. אמונה אינה קשורה בהשכלה. חלק גדול מהאמונה מבוסס על החינוך שאותו מקבל אדם מלידתו, ואמונה עוברת בתרבות, בחינוך, בחברה. סביר שאם הייתי נולד במגזר החרדי, הייתי חרדי היום.
מחקרים מראים שככל שאדם מתבגר, הוא עשוי לשנות את אמונתו ביתר קלות. אנשים חילונים נוטים בזקנתם לשוב לבקר בבית הכנסת, חוזרים לאמונה דתית. אולי בכל זאת יש שם משהו? אנשים במצוקה, מתוך מחלה קשה, מתוך אסון משפחתי, חוזרים להתפלל. נודרים נדרים. הולכים לבתי כנסיות. ככה זה כאשר אמונה נטועה במוחנו כחלק מהמוח הפרימיטיבי.
לפעמים אני מקנא באנשים מאמינים. ייתכן שלאנשים מאמינים קל יותר לחיות. קל יותר לקבל את המציאות, גם הטובה וגם הרעה. יש על מי לסמוך ויש את מי “להאשים", ולא במושג של אשמה אלא במובן שזה רצון האל וכנראה שכך זה צריך להיות. אני נפעם מיכולת הקבלה וההשלמה האינסופית גם במצבי קיצון: שני ילדים נרצחו או נספו במשפחה. אני כחילוני איני יכול לחשוב על הכלה וקבלה של טרגדיה כזו.
מבחינתם זה רצון האל ו"במופלא ממך אל תחקור", תודה על שזכינו לקבלם עד יום מותם. אין טענות, אין ויכוחים, לפחות לא שומעים כאלה.
אולי חבל שלא גדלתי בסביבה מאמינה יותר. אולי הדבר היה עוזר לי לקבל את המציאות, את החולי, הגורל והאסונות העלולים להיות מנת חלקם של כל אחד ואחד מאיתנו - בשלוות נפש רבה יותר. אולי כן ואולי לא. מי יודע.