גם בשבוע הזה המשיכו כתבים צבאיים ומביני דבר לעסוק במתקפת הרקטות המשולשת שכוונה אלינו בפסח. מלבנון, מעזה ואחר כך מסוריה, ירו אלמונים רקטות לשטח ישראל - וזאת יום אחרי יום. צה"ל סימן את חמאס כאחראית, ויצא למתקפת תגמול בשלוש הזירות. דובר צה"ל מסר כי בלבנון הותקפו יעדי חמאס. בהודעה לא הוזכר חיזבאללה.
מערכת הביטחון: אין קשר בין הסכם הגז לבין הפיגוע במגידו ומטח הרקטות מלבנון
המתיחות הביטחונית נמשכת: "לא רואה דבר שיעצור את ההסלמה בזירה הפלסטינית"
מאותו רגע ניכר מאמץ בקרב דוברים צבאיים למקד את האשמה בפלסטינים, ולהרחיקה מעל הארגון השיעי. להודעת דובר צה"ל נלוו הדלפות בגנות חמאס בלי הפניית האצבע כלפי חלקו של חיזבאללה, ולו באחריות חלקית. גם כאשר נסראללה אירח אחר כך בלשכתו את הנהגת חמאס, בפגישה שופעת חיוכים של שביעות רצון, התעקשנו לנקותו. הגדיל לעשות תמיר הימן, לשעבר ראש אגף המודיעין של צה"ל, שכתב בחשבון הטוויטר שלו כי חיזבאללה לא יזם את הירי, וכנראה לא ידע על כך. "זה לא ירי שיעי", קבע.
ייתכן מאוד שהיד שלחצה על הכפתור הייתה פלסטינית, אבל בעל הבית בדרום לבנון הוא חיזבאללה. ברצועה, כאשר מישהו תוקף, מקפידה ישראל להעניש את חמאס, בתואנה שהיא בעלת הבית. והנה, אלמונים יורים מלבנון, וישראל לא רק שאינה תוקפת את מי שפתח להם את הדלת - היא אף נחפזת לנקותו מאחריות.
תמיר הימן איננו כל אחד. הוא אלוף במיל', לשעבר ראש אגף המודיעין הצבאי, ודבריו נתפסים כאן ושם, ובצדק, כעמדת המערכת. בהעריכו כי חיזבאללה לא ידע, הוא מנקה את נסראללה ואנשיו מחלקם במתקפה. במבט מביירות, התבטאויות כאלו עלולות להיתפס כחולשה. הן נראות כמאמץ ישראלי, ובדרג גבוה, לפטור את חיזבאללה מאשמה כדי לחמוק מעימות.
גם אם חיזבאללה צח כשלג במקרה שלפנינו, אין זה תפקיד ישראל לנקותו. אויב צריך לחוש רדוף אף אם לא עשה דבר. נסראללה, להבדיל, לא היה מטהר את ישראל מאחריות. להפך. הוא היה מדביק לה אשמה גם אם אינה קיימת. לשיטתו, את האויב יש להעניש ולהשחיר, ולא להעניק לו מתנות.
קיימת אפשרות שלפנינו תוכנית חשאית להנחית מכה אנושה על צמרת חיזבאללה, ועל כן ישראל מרדימה אותו בימים אלה תוך הצטיירות כנבוכה ומבולבלת, אך יש בכך ספק רב. ישראל יודעת להגיע לאויבים במקום גלותם, אצל מארחיהם ואף בביתם, ולקפד את פתיל חייהם. אבל היא אינה מיומנת במבצעי תודעה סבוכים ובהרדמת אויביה, והיא פטפטנית וקולנית מכדי להיות כזו.
מה שמעניין בכל הסיפור, כתמיד, הוא מהי עמדתו של נסראללה עצמו. מנהיג חיזבאללה התייחס בנאומו ביום שישי שעבר לפעולת התגמול הישראלית, ואמר כי היא כילתה מטעי בננות. בישראל השתמשו בדבריו כאמצעי להפוך ללעג את הממשלה ואת צה"ל. אבל את דברי נסראללה, כרגיל, יש לקרוא בין השורות. כאשר הוא מצהיר כי ישראל תקפה שטחים ריקים - הוא פוטר את עצמו מתגובה.
ארס הדמוקרטיה
לכאורה, מתרחש בסודן בימים אלה ניסיון הפיכה. בפועל זו מלחמת ריסוק. אחד הכוחות הלוחמים בצבא הכריז מלחמה על המפקדה הכללית, והוא מבקש להפיל את העומד בראשה. גם אם מאמציו יוכתרו בהצלחה, ספק אם יכונן חלופה ראויה לשלטון שהדיח. אפשר שבכלל יהרוס את המבנה כולו.
"כוח התמיכה המיידית", מיליציה בפיקודו של אחמד חמדאן דגלו, היא אחד משמונה פלגים חמושים שממנו מורכב הצבא. דגלו הפליא השבוע לכנות את עצמו ואת אנשיו "נציגי העם", והצהיר כי הוא פועל בשם הדמוקרטיה. מדובר באחד ממחוללי הטבח בדרפור, שפעל בהשראת הרודן עומר אל־בשיר. ידיו מוכתמות בדם אחים, והוא זועק את כאבה של הדמוקרטיה. עד מתי רשעים יעלוזו.
לפני ארבע שנים הפילו הסודנים את אל־בשיר, והשליכו אותו למעצר. בעקבות זאת, נקבצו יחד הצדדים היריבים והקימו גוף צבאי שינהל את ענייני המדינה לפרק זמן מוגבל. אחר כך, תכננו, יקיימו בחירות וימסרו את השלטון למי שיבחר העם. עד מהרה נתקל כור ההיתוך הסודני בקשיים. רבים בחשו בקדרה, עד שראש המועצה הזמנית, הגנרל עבד אל־פתאח אל־בורהאן, החליט לקחת לעצמו סמכויות באופן חד־צדדי. דגלו נחרד, והחליט לצאת לקרב.
לצבא יש יתרון בטנקים ובחיל אוויר, אבל "כוח התמיכה המיידית" התבסס במשך שנים ברחבי סודן, וקשה לעוקרו מבסיסיו. איש אינו יודע להמר על המנצח, אבל כולם יודעים שמפרקתה של המולדת על סף שבירה. אם ינצחו המורדים, לא בטוח שיזכו להסכמה כללית, וייאלצו לשלוט בכוח. אם יהדוף אותם הצבא, עדיין ייאלץ לייצב את השלטון הרעוע. הדמוקרטיה מעולם לא הייתה כה רחוקה מחרטום. כך גם השלום המובטח של ישראל איתם. השלום הזה מעולם לא היה מונח ברצינות על השולחן.
המציאות הסודנית היא מקרה קיצון של פלגנות בין קבוצות בחברה. מאחר שנגעה בתחתית, הגיעה לשפיכות דמים ושנאת חינם. גם לבנון היא מקרה כזה. גם עיראק. בעצם, מדוע להרחיק כל כך. הפלסטינים, מאז נחלקו לשניים, נחלשו ונרמסו, ולנגד עינינו ננטשו אפילו בידי ידידיהם. סכסוכים בין אחים היו מאז ימי קין והבל, וימשיכו להיות עד אחרית הימים. במובן הזה, אין עמי סגולה או חברות חסינות יותר מאחרות. כל אחת מועדת להתפרקות, אם לא תשמור על כור ההיתוך שלה.
החוד והחנית
ביום שלישי הקרוב, יום הזיכרון, תשודר בגלי צה"ל "לילה מול ביירות", תוכנית תיעודית שעשיתי על המתקפה על אוניית חיל הים "חנית", בראשיתה של מלחמת לבנון השנייה. טיל של חיזבאללה שוגר לעבר הספינה ביום שישי בערב, 14 ביולי 2006, והרג ארבעה מאנשיה. אותה עת היו עליה כמאה לוחמים, ובדרך נס לא נהרגו רבים יותר. אמיר יבניאלי, אז קצין חובלים צעיר, היה שם, והוא מתאר בפרוטרוט את אירועי הלילה ההוא. אמיר קיבל צל"ש על תפקודו, יחד עם שניים נוספים. הוא לא יודע להסביר מדוע זכה בעיטור. עד היום הוא סבור כי מפקד "חנית" יהורם ישראלי ראוי לצל"ש יותר ממנו.
סא"ל יבניאלי גדל בציונות הדתית, והוא בוגר ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה ומכינת עלי. בזמן המלחמה היה בן 22, חדור רצון להגשמה. "גדלתי על התפיסה שאין דבר ראוי ונשגב יותר ממוות בפעילות מבצעית". ביקשתי שיסביר את מקורות ההקרבה. יבניאלי סיפר על הקיר של בית המדרש במכינה. תמונות בוגריה שנפלו במערכות ישראל היו תלויות שם, ומדי יום נהגו הוא וחבריו לחלוף על פניהן.
"אלה האנשים שאנו גאים בהם, והסיפורים מעלים אותם על נס. זה משהו שחלחל מאוד עמוק אצלי. כאשר קרה האירוע ב'חנית', אני זוכר שאמרתי לעצמי, איזה מזל שזה קרה בספינה שאני נמצא עליה. לו הייתי רחוק מהאירועים, הייתי מרגיש שאינני קרוב להתמודדות הכי מורכבת והכי מסוכנת. היה בי חלק ששמח על כך שאני שם".
הדברים האלה הזכירו לי, באופן מפתיע ולא מפתיע, את תרבות מות הקדושים אצל שכנינו. היא מבוססת על הערצת ההרוגים והתשוקה להידמות להם. יבניאלי לא דחה את ההקבלה. 17 שנים אחר כך, בעודו אב לשני ילדים, הוא מביט על עצמו לאחור בפליאה, ואולי גם בקורטוב של עצב. כמו שתפיסת מות הקדושים אצל אויבינו זרה לנו - כך אותה הגשמה שחש בנערותו זרה לו היום. מאז הוא הסיר את הכיפה, ומנהל אורח חיים חילוני. את מחשבותיו ההן הוא רואה אחרת. הייתה התפכחות קשה אחר כך, הוא הודה. התפיסה הזו, הקובעת כי מוות למען המדינה הוא הדבר הנשגב ביותר שיכול לקרות לך, היא עקומה.התוכנית מוקדשת לחללי "אח"י חנית": רס"מ דב שטרנשוס, רס"ל טל אמגר, סמ"ר יניב הרשקוביץ וסמל שי אטיאס.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל