לחיות את החיים עצמם זה משעמם, לשרוד זה כבר בידור | ליאור דיין

השעה עכשיו 17:52 אחר הצהריים. מעבר לחלון שלי מתקיים עולם שלם של לחות בלתי נסבלת ושל תנועה בלתי נפסקת של הולכי רגל מיוזעים - זו מציאות במצב צבירה נוזלי ובטעם של התחממות גלובלית. אני מוציא סיגריה מהחפיסה, מגביר את עוצמת המזגן, מסתכל על הקיר שמולי. יש לי שם ציור ממוסגר שאבא שלי צייר ואמר לי עוד בחייו שחשוב לו שאת הציור הזה אני אקח לאחר מותו, וליד הציור תעודה ממוסגרת שמספרת במילים רשמיות את האירוע החשוב בחיי.

״תעודה זו מוענקת לליאור דיין״, כתוב שם, ״דרך המתנה של האמונה, באמצעות נחישות והתמדה, ליאור השיג את הכלים הדרושים להביא שינוי בחייו ולייצר מציאות חדשה. אנו מעניקים לו סטטוס של בוגר מכון הגמילה ׳ליברטי האוס׳״ (תרגום חופשי שלי). על התעודה חתומים הבעלים של מכון הגמילה והמנהל של המכון. התאריך הוא 6 בפברואר 2010. איזה יום זה היה. אחרי שנה ושלושה חודשים במכון הגמילה האמריקאי, 455 ימים שבהם עברתי את הרגעים הקשים והמורכבים של חיי ועשיתי תורנויות כלים וחטפתי עונשים על שטויות שעשיתי, שנה ושלושה חודשים בסיירת הגמילה בצבא ההחלמה, הפכתי לבוגר של המקום.

ופתאום בין כל זה אמי מתקשרת מלוס אנג'לס. אני עונה והיא מספרת לי שבדיוק לפני כמה ימים היא הייתה במכון הגמילה שלי, היא הלכה לשם לתרום את ההליכון הביתי שבעלה קנה לה ליום ההולדת לא מזמן (היא מאוד אהבה את המתנה, בתור מיצג אומנותי, פחות בתור משהו שיש ללכת עליו). היא אומרת שכולם שם שאלו לשלומי ומוסרים את אהבתם הענקית. אבל בכל זאת, היא מספרת לי, היה לה קשה לראות את ברט ואת ג'ימי שוב שם במכון. “אתה אולי יכול להסביר לי מה גורם לבן אדם לחזור לסמים?", היא שאלה אותי. “כי אני פשוט לא מבינה את זה. גם ברט וגם ג'ימי נראו כל כך מאושרים כשהם סיימו את התוכנית והם עשו כל מה שאמרו להם לעשות".

מאחר שאמי לא הייתה אף פעם “מכורה", היא איננה יודעת שלא ניתן לפתור את חידת ההתמכרות - או לחלופין לחזות את הצלחת הגמילה - על ידי סטטיסטיקה ונוסחאות קבועות: בעולם של המכור אין חוקים, ושום דבר לא בטוח, אף פעם. “דבר ראשון את אף פעם לא יודעת מה עובר על בן אדם", ניסיתי להסביר לה, “יש כל כך הרבה נסיבות ותנאים שיכולים להוביל כל אחד לחזור לסמים״. סתם ככה, ניקח למשל את ברט, ממה שאני מכיר אותו הוא מסוג הבחורים שיש להם חולשה לענייני נשים ומערכות יחסים - מספיק שהוא יצא עם מישהי שאוהבת לצרוך סמים מדי פעם, על בסיס מזדמן לחלוטין, כדי שהוא יתדרדר חזרה להזריק הרואין אחת לשעה־שעתיים ולפרוץ למכוניות בדאונטאון. גמילה זה לא בדיוק מדעים מדויקים.

“חוץ מזה", המשכתי לאחר שנדדתי אל כיוון המקרר והוצאתי בקבוק מים קרים חדש, “גם ברט וגם ג'ימי לא ממש מכירים משהו אחר, שניהם הם מה שנקרא: ‘נגמלים כרוניים'".

לצערי הרב יש הרבה “נגמלים כרוניים" בעולמנו שחיים את חייהם במין מסלול התרסקות קבוע של גמילה, ניקיון קצר, שימוש חוזר בסמים, ואז שוב חזרה לגמילה, ניקיון וחוזר חלילה. פגשתי אותם בכל מכוני הגמילה שהייתי בהם: הם חיות משונות, חיות מעבדה שהסתגלו לחיי המעבדה.

ההורים שלהם כבר מזמן התרוששו לאחר ששילמו על הגמילות שלהם, הם עצמם כבר מזמן לא מאמינים בעצמם ולעצמם, והדבר הכי קרוב למושג “בית" שהם מכירים זה מכון הגמילה. תן להם לבצע בדיקות שתן יומיות, שיחות קבוצתיות, תורנויות מטבח, פגישות מהזן האנונימי, ושאר הדברים שעושים בגמילות, והם פורחים. אבל שים אותם מחוץ לחומות מכון הגמילה, בחיים האמיתיים, ופתאום יש להם תחושה שהכל בודד ומאיים ובלתי אפשרי. הם הסתגלו לחיי המעבדה שלהם, ללו"ז היומי, לקבוצות, הם מכירים את הסלנג הטיפולי בעל פה, הם מתורגלים ב"לדבר על רגשות" ובלמלא רשימות של טריגרים שעלולים לדרדר אותם חזרה לשימוש בסמים, הם עשו את זה כל כך הרבה פעמים בעבר והם יודעים שהם יעשו את זה עוד כל כך הרבה פעמים בעתיד. ברט וג'ימי הם דוגמאות קלאסיות לנגמלים מהסוג הכרוני הזה.

הדבר הכי מסוכן בנגמלים כרוניים הוא שהם כל כך מתאימים למסגרת, עד כדי כך שהמסגרת לא יודעת לזהות שהם פשוט מצטיינים בלהיגמל, אבל לא לאורך זמן. בין שירצו ובין שלא, הם מסווים את עצמם כל כך טוב בתוך המקומות האלו, עד שאי אפשר לזהות את הטרור הנפשי שמתרחש בתוכם.

מעבר לחלוני מתקיים עולם שלם של בתים עם חלונות ובתוכם אנשים שמנהלים את החיים הקטנים שלהם באופן ממושמע ובלי לחשוב יותר מדי. חיים מיום ליום, ממשימה למשימה, נעים במרחב המחיה שבין המדיח לטלוויזיה השטוחה, חולמים על החופשה הבאה מהעבודה ועל מסך הטלוויזיה ברקע מתנגן הפסקול הישראלי עם מיטב המבצעים: עודד בן עמי, אמנון לוי, יונית לוי, שרון גל, הילה קורח.

גם אני חי בתוך בועת השגרה השוטפת והבנאלית כמו כולם. רוב חיי הייתי חיה פצועה, שרדתי בין מכוני גמילה וקיבלתי תעודות והייתי הנגמל המצטיין. זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב. לחיות את החיים עצמם כמו שצריך וכמו שנהוג - זה הכי קשה ומסובך לאחד כמוני. כי אני לא יודע לחיות, אני יודע לשרוד. לחיות זה משעמם, לשרוד זה כבר בידור.