הוא תמיד עם אותה ארשת ואותו טון דיבור. הוא מקריא מהמסך בצורה רהוטה, ובהטעמה. לא מתלהב ולא מעושה. לא אמיתי ולא מלאכותי. הוא לא מצחיק וגם לא לא מצחיק.
אף אחד לא יודע אם הוא בעד הרפורמה, נגד הדמוקרטיה או גם וגם. אין לו דעה ולא עמדה. לא מניה ולא מקצתיה. קשה לתלות עליו איזו תכונה אנושית רגשית מוסכמת, פרט ליכולת שלו לכרוז בשם פרטי בזמן הארוך ביותר: "קבלו את סתיאאאאאוווווווווווו!" אם היה סקר שבודק מה הציבור חושב על זו־ארץ, הוא בטח היה קובע משהו אמורפי ולא מחייב, למשל שהוא "אחלה גבר".
ה"גבר" הישראלי עבר כמה גלגולים עד שהגיע למצבו הנוכחי. אחת הגרסאות הגבריות העדכניות באה לידי ביטוי בלהיט הנוכחי של ליעד מאיר "טיל פצמ"ר". זה הגבר הישראלי החדש, הנחשק. גבר אלפא שהדומיננטיות שלו פורצת החוצה, אבל הוא חושף גם חולשות. דודו פארוק 2.0. בקליפ המדובר ליעד עם גופיית סבא ורובה מים. גברי ולוחם, אבל שטותי ופגיע. יורה מילים מפחידות אך מטופשות. כמו: "אומר מה שאני חושב, חבר שלך חושב שהוא מפחיד, אני מקדיש לה שורה מהשיר החדש שלי". בהמשך הוא רק מבקש שתחזיר לו עוקב.
הגבר הזה מסתובב בלי חולצה ברחובות העיר או ב"האח הגדול", כמו שניר. הוא רוצה להשפיע, לכבוש, להתבלט, אבל גם שיכילו אותו ויקשיבו לו. אחרי שקמה תנועת MeToo, גברים למדו איך מתנהגים. איך מתנהלים ומה לא אומרים. הרשת התמלאה בגברים שעוזרים לגברים אחרים להתחיל עם בנות. איך לעשות את זה נכון. כיצד לגשת. איך לא להביך את עצמך. איך לשקם את האגו אחרי שאתה מקבל "לא". הם יוזמים ונפגעים. יורים - אבל הרבה יותר בוכים.
הגבריות הישראלית הייתה פעם רק קרבית וקשוחה. מאז היא השתכללה. היום אתה חייב להיות גם חמוד. השיח על רגשות כבש כל פינה. גבר שלא מספר שהוא בעצם עדין, שעבר כמה מטפלים ובעיקר סובל מחרדות - אינו בעניינים. הוא יכתוב פוסטים לכלב שלו. יצלם את עצמו משקשק כשהוא נכנס לאמבטיית קרח, או ירקוד סלסה. המטרה - להחצין רכות או חולשה.
זו־ארץ לא סתם מקסקס, הוא מחמם, מתריס ומתסיס בין דמויות ריאליטי אומללות שסגורות בתנאי לחץ. התיפוף הנוגה והנוגע ללב, פורט על הנשמה היהודית המסורתית, לעומת קטעי המעבר ב״האח הגדול״ שמטרתם לברר מי הכי שנוא, ואיך היו התגובות בבית להדחה האכזרית האחרונה. ב״הישרדות״ הוא ממש מעמת בין השקר של המשתתפים לאמת שהם מסתירים.
התרעות פיקוד העורף