וביתר פירוט: כמו שיש מי שמגינים היום על זוועות המרצחים של חמאס, בגלל ההקשר, היו גם מי שהגנו על זוועות המרצחים של יפן, ומסיבות דומות. התוקפנות היפנית, קבע השופט ההודי, היא תוצר של כיבוש קולוניאליסטי ושל גזענות מערבית. היפנים טבחו, אנסו, שרפו, התעללו – באשמת המערב.
השופט פאל חשב שהפרגמטיות האמריקאית, התחשיבים הקרים, המשחק המשפטי המדוקדק על פי כללי הטקס, הם בסך הכל עוד פרק בפרשה הארוכה של קולוניאליזם מערבי. פשעי מלחמה, אמר בסרקזם – אבל קשה לומר שטעה – הם פשעים של מי שהפסידו במלחמה. המנצחים לעולם לא עומדים לדין.
פסלו של השופט ההודי מוצב כיום בטוקיו, וזכרו נערץ. הוא ביקר ביפן שנה לפני מותו, ואמר שתמיד העריץ את המדינה "היחידה שהתנגדה למערב". בספרו של באס, ההסתייגות שלו מהמשפט ומפסקי הדין תופסת מקום נרחב. הוא גיבור מרכזי. זו בחירה שיש בה היגיון, משום שהשקפתו מאירה היטב את הקושי לייצר סטנדרטים הומניים בינלאומיים שיש להם משמעות, המקובלים על כלל הקהילה הבינלאומית.
הנה, גם זו סיבה לנצח את חמאס, להכריע אותו: מי שמנצח כותב את ההיסטוריה. מי שמנצח קובע מה פשע ומה אינו פשע. אמריקה החזקה הושיבה על ספסל הנאשמים את צמרת מפקדי יפן במלחמת העולם השנייה, או לפחות את אלה מהם שלא הצליחו להתאבד (טוג'ו ניסה, אבל הכדור לא הרג אותו).
ישראל, בנסיבות אחרות, הייתה מושיבה על ספסל הנאשמים את המרצחים של חמאס. אף שמוטב להרוג אותם, ולהרשיע בדיעבד. הם בלי ספק פושעי מלחמה בעינינו. הם בלי ספק לא פושעי מלחמה בעיני משקיפים רבים במדינות אחרות, מקומם ככל שזה נשמע. בעיני המשקיפים הללו, ישראל היא שאשמה בפשע נמשך, של כיבוש, קולוניאליזם, גזענות. כיצד אפשר להתנער מאשמה כזאת? פסק הדין של פאל והספר של באס מספקים תשובה מאתגרת אבל נכונה: קודם כל, צריך לנצח. כי המנצחים קובעים מי יושב על ספסלי נאשמים.
מביידן לטראמפ
כמה זמן יחזיק הרומן? אפשר כבר לשמוע פה ושם תלונות על ביידן. הוא אומנם מדבר יפה ושולח נשק, אבל מגביל את הכניסה הקרקעית, או רוצה לחדש את תהליך השלום, או מדגיש יותר מדי את הצורך בסיוע הומניטרי לפלסטינים.
לישראלים יש לעתים נטייה להתבלבל, ולחשוב שהנשיא האמריקאי הוא הנשיא שלהם. יש להם נטייה לחשוב שתפקידו העיקרי הוא לעבוד עבורם, ולהסכים לכל בקשה שלהם. זה כמובן לא תפקידו. לנשיא ביידן יש מעצמה לנהל, ועוד משברים לחשוב עליהם, והרבה מאוד שיקולים שאינם דומים לשלנו. הציפייה שלא יהיה שום פער בינו לבין ממשלת ישראל היא ציפייה לא ריאלית, ואם להיות פחות מנומס – קצת ילדותית.
עכשיו נשאל: האם זה באמת שינוי דרמטי? התשובה היא כן. דרמטי מאוד. הצבנו נתונים של המכון לדמוקרטיה משנת 2020 מול הנתון של היום. בשנת 2020 היו הבחירות הקודמות בארה"ב, ורוב גדול מאוד של יהודים בישראל, יותר מ־70%, הניחו שהנשיא טראמפ יהיה יותר טוב לישראל מהנשיא ביידן. היום, כאמור, רוב משמעותי של יהודים בישראל מניחים שהנשיא ביידן יהיה יותר טוב לישראל מהנשיא טראמפ.
יותר מזה: לא רק בוחרי האופוזיציה סבורים שביידן יהיה יותר טוב מטראמפ. גם בוחרי הקואליציה חושבים כך, אומנם בפער קטן יותר, ובכל זאת פער. וזה מעניין כי בקרב תומכי הקואליציה האהדה לטראמפ החזיקה הרבה יותר זמן מאשר בקרב תומכי האופוזיציה.
במרכז־שמאל הישראלי נרשמה התקררות ביחס לטראמפ בעקבות מה שקרה בבחירות בארה"ב. הניסיון שלו לערער, לבטל את תוצאות הבחירות, ההתנהלות הפרועה, הפצת השקרים ותיאוריות הקונספירציה, כל אלה הבהילו גם ישראלים רבים. יותר מזה: האירועים שהתחוללו בישראל בשנה האחרונה, קואליציית הימין־חרדים, המהפכה המשפטית, הקרבות החברתיים, הפכו את טראמפ לסמל לכל מה שהישראלים המוחים נגד הממשלה חוששים מפניו.
נדמה שעכשיו התפכחו מהחלום הזה. לא כולם כמובן, אבל מספיק מהם כדי לשנות את המשוואה. 41% מהם סבורים שביידן עדיף. 26% מהם "לא יודעים". כלומר, מוכנים לקבל את האפשרות שביידן עדיף.
בעיקר בציבור הדתי, בקרב לא מעט מתומכי הציונות הדתית וש"ס (מי שאומרים שיצביעו למפלגות האלה אם הבחירות ייערכו היום), הקסם של טראמפ עוד עובד. אם כי, וגם את זה אפשר לראות, הרבה מהם בכל זאת התיישבו על הגדר ובחרו ב"לא יודעים".
התמיכה של ביידן קצת בלבלה אותם, טרפה את הקלפים. הנאום המשונה של טראמפ בתחילת המלחמה, שהתמקד בהתחשבנות עם נתניהו, אולי קצת טלטל אותם. ובכל זאת, יותר ממחציתם עוד אומרים שב־2024 ירצו לראות את טראמפ מנצח, ונכנס לבית הלבן.
מכיפור לשמחת תורה
טלטלות מהסוג שישראל עוברת כרגע מובילות לשינויים משמעותיים, חברתיים, פוליטיים, אידיאולוגיים. את רובם קשה לחזות מראש. חלקם ניכרים כבר תוך כדי האירוע, חלקם באים מיד לאחר האירוע, חלקם לאחר עוד זמן.
מלחמת לבנון הראשונה הביאה לפרישה של מנחם בגין, ובהמשך לשינוי עמוק באופיה של הליכוד. היא חיזקה מאוד את השמאל הישראלי, לקראת ימי אוסלו. מלחמת יום הכיפורים חוללה גל של ירידה. 1974 הייתה השנה שבה עזבו את הארץ הכי הרבה ישראלים. חלקם חשבו שהמדינה אבודה, שאין לה סיכוי. הם טעו, ובילו חיים שלמים במדינות אחרות. אולי בגעגוע, אולי בתחושת ניתוק, אולי בהמתנה לאסון שלא הגיע.
אלה מהם שעוד חיים שם צופים עכשיו באסון שחזו אז. מאז שעזבו, ישראל גדלה, התפתחה, השתכללה, התעשרה, נעשתה מעצמה קטנה, של ביטחון ושל הייטק. היא הפכה ממדינה של שלושה מיליון למדינה של עשרה מיליון.
גל הירידה הקטן של 1974 התברר בדיעבד כגל חולף, קצת עצוב, אבל לא במיוחד חשוב. למלחמת יום הכיפורים היו תוצאות חשובות הרבה יותר: מהפך פוליטי שבישר את סופה של מפלגת העבודה ככוח הפוליטי המחולל של המדינה, ושלום עם מצרים, שבישר את האפשרות להכרה של העולם הערבי במציאות שבה ישראל היא נתון קבוע.
מה יקרה לישראל הפעם? זה תלוי בתוצאותיו של אירוע שעודו מתגלגל. זה תלוי מה יקרה בעזה, מה יקרה בלבנון, מה יעלה בגורל החטופים, מה יהיה על היחסים של ישראל עם מדינות אחרות. זה תלוי אם תושבי יישובי הגבול ירגישו בטוחים מספיק לחזור לבתיהם. זה תלוי בעוצמתו של המשבר הכלכלי שיכה בישראל כשתצטרך לעשות את חשבון הפסדי המלחמה.
בינתיים, אפשר להביט במחקרי דעת קהל ולזהות תזוזות כאלה ואחרות. חלקן תוצר ישיר של הזעזוע, האימה, הכעס; חלקן יתורגמו למגמות ארוכות טווח. הנה אחת מהן, שמציגה סוג של פרדוקס. הציבור היהודי בישראל זז ימינה – והציבור היהודי בישראל זז שמאלה. איך זה ייתכן? כי לא מדובר באותה תזוזה. התזוזה ימינה היא אידיאולוגית. התזוזה שמאלה היא פוליטית. ובמילים אחרות: בכל מה שקשור לעמדות הנוגעות לסכסוך הישראלי־פלסטיני, הציבור זז ימינה. בכל מה שקשור לעמדות הנוגעות למערכת הפוליטית בישראל, הציבור זז שמאלה.
זה מה שקרה לציבור הישראלי בעשור הראשון של המילניום. האינתיפאדה השנייה הזיזה אותו לימין, ושם נשאר במידה רבה עד היום. עד כדי כך, שהנושא הפלסטיני, שלא נעלם כאתגר מציאותי (כי עדיין מתקיימת שליטה ישראלית באוכלוסייה עוינת ונטולת זכויות פוליטיות), כמעט נעלם מהשיח כסוגיה משמעותית בזירה הציבורית בישראל.
בשנה האחרונה התנהל בישראל מאבק בין "תומכי רפורמה" ל"מתנגדי רפורמה". בחמש השנים האחרונות התנהל בישראל מאבק בין "תומכי ביבי" ו"מתנגדי ביבי". כמעט נעלם המאבק של פעם, המאבק שראשיתו לאחר מלחמת יום הכיפורים, בין גוש אמונים לשלום עכשיו. זו תוצאת האינתיפאדה השנייה. זו תוצאת התזוזה ימינה.
גם עכשיו הציבור אומר שהוא זז ימינה. עוד ימינה. בסקר המכון למדיניות העם היהודי שבוצע על ידי המדד (ניתוח: פרופ' קמיל פוקס) מצאנו כי 50% מהיהודים בישראל מעריכים ש"החברה נהייתה יותר ימנית". רק 4% העריכו שהיא נהיית "יותר שמאלנית". וכדי שלא יהיה ספק: גם בקרב מצביעי מפלגות האופוזיציה רבים מעריכים שהחברה זזה ימינה. 32% סבורים כך. השאר חושבים שלא היה שינוי, או שהם אומרים שהם לא יודעים. רק 7% ממצביעי האופוזיציה סבורים שהחברה זזה שמאלה.
כמובן, מה שמעניין יותר זה לא מה שישראלים חושבים על מה שקרה באופן כללי, אלא מה הם אומרים שקרה להם. כעשירית ממצביעי מפלגות האופוזיציה אומרים שזזו ימינה, קרוב לשליש ממצביעי מפלגות הקואליציה אומרים שזזו ימינה, ובסך הכל, בערך אחד מכל חמישה יהודים בישראל אומר שזז ימינה. אגב, התשובה הזאת בולטת במיוחד בקרב משיבים מהציבור החרדי. כ־40% מהם אומרים ששינו עמדה לכיוון ימין.
אבל, כאמור, זה לא הדבר היחיד שקורה. במקביל לתזוזה האידיאולוגית ימינה, נרשמת תזוזה פוליטית שמאלה. וכמובן – בזה צריך לדייק: כשאנחנו אומרים "שמאלה", הכוונה איננה לתנועה המונית של ישראלים לכיוון מפלגות השמאל. התנועה היא מהימין לכיוון הימין־מרכז והמרכז. וגם זו לא תנועה המונית, אבל כן תנועה ניכרת שתהיה לה השפעה משמעותית, אם תישאר יציבה.
כרבע מבוחרי הליכוד בבחירות האחרונות אומרים כעת שיצביעו למפלגת אופוזיציה, או לא החליטו למי יצביעו. כשליש ממצביעי הציונות הדתית נמצאים בסיטואציה דומה. מפלגות האופוזיציה הגדולות כמעט לא מאבדות מצביעים. למעשה, אין בכלל מצביעי אופוזיציה שעברו למפלגות קואליציה. יש רק מצביעי אופוזיציה שעברו לטור ה"לא יודעים".
אז כאמור, סוג של פרדוקס אידיאולוגי־פוליטי: תזוזה ימינה ותזוזה שמאלה בעת ובעונה אחת. הקשחה של עמדות בהקשר לסכסוך הישראלי־פלסטיני, בצד חיפוש של לא מעט בוחרי ימין אחר אלטרנטיבה שאינה ימנית כמו מפלגות הימין של הקואליציה המכהנת.
לאן יתגלגל התהליך הזה? אפשר לדמיין לפחות שלוש אפשרויות: או שהתהליך יתהפך חזרה (אידיאולוגית או פוליטית) מסיבה כלשהי; או שהוא יוביל לתזוזה אידיאולוגית ימינה של מפלגות במרכז, כדי לספק בית פוליטי מותאם אידיאולוגית לציבור שזז ימינה ושמאלה; או שהוא מלמד על מקום למפלגה חדשה בין המרכז לבין הימין. מפלגה ימנית שאיננה מפלגה הנמצאת בקואליציה. אבל כל זה כמובן עוד רחוק בעתיד.
התרעות פיקוד העורף