בצפייה השלישית בסרטון אני מבינה: עגבניות מתוצרת טורקיה מועברות לארגזים שכתוב עליהם “תוצרת ישראל".

יש לנו ארץ, יש לנו עם, אבל אין כמעט מוסדות מדינה

קירחות ומבוישות הן מספרות את הסיפור האמיתי: שירותי הגנת הצומח של משרד החקלאות אינם מאפשרים ייבוא של עגבניות עם עוקצים או אננסים עם כתרים, כי עוקצים וכתרים עלולים לשאת מזיקים ולהעביר מחלות, וזה בעצם הסימן המבדיל בין עגבנייה מיובאת לעגבנייה ישראלית.

כמו בחיים: כשאין כתר או עוקץ, גם קטנטנים, חיי המדף מתקצרים. כבר לפני שש שנים חקלאי אמר לי שייבוא העגבניות בעיקר מעזה, ירדן וטורקיה הוא כמו סמים קשים. הורג, אבל אי אפשר להיגמל.

כבר שנים שעגבניות הן משל למה שקורה פה כמעט בכל תחום. ברשימת היבוא מטורקיה, למשל, אפשר למצוא ברזל ופלדה, תרכובות של מתכות יקרות, מינרלים, כלי רכב, מוצרי פלסטיק, אבן, טיח, אזבסט, פריטי לבוש, פנינים, נייר והרשימה עוד ארוכה. הכל כמובן עניין של רווחיות.

כבר ב־1938 נתן אלתרמן כתב בשיר “תוצרת הארץ": “אין כתף, אין חזית מאוחדת.../ אבל יש כתפיות, חזיות, ידיות מפליאות מתוצרת הארץ". הוא כתב אותו אחרי המרד הערבי הגדול, כשברקע מתקפות טרור, כשיר תוכחה על ההנהגה שלא השכילה לרתום את הידע המקצועי המקומי ושל העולים החדשים לטובת הארץ.

“אל תתנכר לתוצרת ישראל. העדף אותה בכל עת. רק סנוב מזלזל בתוצרת ישראל", זה היה הנוסח של אחד ממסעות הפרסום בשלהי שנות ה־60, שנועדו לעודד קניות מתוצרת הארץ. גם בימינו מתעוררות מעת לעת יוזמות. “שופינג IL", למשל, של גוגל ישראל ובתמיכת משרד הכלכלה, התאחדות התעשיינים, ההסתדרות ואתר זאפ, מוגדר כ"חג הקניות הרשמי". מה אגיד, הסתכלתי ברשימת העסקים המשתתפים. מה להם ולתוצרת ישראל?

אני מבינה את הרציונל. גם זכייניות של רשתות מחו"ל ועובדיהן צריכים פרנסה. אבל עם כל כך הרבה כוח, לא כדאי ללכת באמת על תוצרת ישראל, ואם כבר - אולי בימים אלו רצוי להתמקד אך ורק בתוצרת הארץ מהדרום ומהצפון?

במחלקת המחקר של משרד הכלכלה והתעשייה טוענים שתוספת קניות של מיליארד שקלים מתוצרת הארץ יוצרת כ־3,000 מקומות עבודה חדשים נוספים.

עבודה עברית (צילום: באדיבות הארכיון הציוני)

אז מה קרה לו, לייצור כחול־לבן? מה קרה לה, לעבודה העברית? ששש, משתיק אותי חבר, אל תגידי “עבודה עברית". זה גזעני. אני מעדיפה לחשוב על עבודה עברית כעל כזו שנעשית פה בארץ על ידי מי שחיות וחיים פה בארץ.

זה כמובן מכניס גם את העבודה הערבית לאותה מקשה. יסלחו לי כולם, אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהעבודה העברית והערבית לא היו מותכות זו בזו. לא זוכרת את הפעם האחרונה שפגשתי מחלקה בבתי חולים, בתי מרקחת, סופרמרקטים, חנויות בגדים, חברות תחבורה ועוד, בלי צוותים ערבים. ערבים כחול־לבן.

השבוע יצאתי לקניות חדורת מטרה: לחפש תוצרת ישראלית. התחנה הראשונה: חנות צעצועים. היעד: משחקים לילדי המשפחות המפונות. מה אגיד, סין שולטת בכיפה וגם בציצית. לא סתם קרן המטבע הבינלאומית מעדכנת כלפי מעלה את תחזית צמיחת התמ"ג של סין לשנים 2023 ו־2024, בזמן שאנחנו צוללים מטה־מטה בלי שנורקל.

קשה למצוא משהו שמקורו אינו סיני. אם לא המשחק עצמו, הניילון או הקרטון שבהם נארז. אלה אולי חלק מהפירות של ההתנגדות הנחרצת שגילו ראשי ענף הצעצועים בארץ להצעת חוק שעלתה לדיון בוועדת שרים לענייני חקיקה ב־2012, שהציעה לאסור או לקנוס יבואני צעצועים שיחרגו מהתקן של היבוא. שוב החור שבגרוש ניצח.

התחנה השנייה: חנות בגדים. רשתות גדולות, רובן ככולן, נשענות על ייצור בחו"ל או על ייבוא, והטקסטיל הישראלי, שהיה ענף להתגאות בו, נכרת לאורך השנים. אין ענף וכמעט שאין טקסטיל. בודדים היצרנים שפועלים פה בארץ ונחנקים. אחרים הולכים על מיתוג עצמי ומתח רווחים גבוה, ועם מחירים מופרזים כאלה אני מניחה שרבות ורבים מהצרכנים פונים לסחורה מיובאת.

המשכתי לסופרמרקט, לקנות מצרכים לעוגה. על המדף שורת קמחים עם שם עברי יפה שמשלב את המילה “הארץ". מתחת, דגל איטליה עם המילים: “מיוצר באיטליה". הסילאן שחשבתי לקנות מתגלה כסילאן מייד אין דובאי. שניים מתוך שבעת המינים שהתברכה בהם ארצנו עמדו מבוישים. זה מצחיק, כי ממש השבוע קניתי ארגז של תמרים שלא היה בו סימן לכך שהם מתוצרת בקעת הירדן. הכל בערבית ובאנגלית. אחר כך הסבירו לי שהתמרים נועדו לייצוא.

אמרתי: אתנחם לי במגנום גלידת שטראוס. חשבתי ששטראוס זו חברה ארצישראלית למופת, אבל טעיתי. היא נרכשה על ידי חברה זרה והופה, הנה שוב טורקיה מתנגשת בנו: המגנום טורקי.

תוצרת הארץ (צילום: באדיבות הארכיון הציוני)

בטווח הרחוק, המפסידה הגדולה היא מדינת ישראל, והדבר חוזר על עצמו בכל תחום. ממה שאני מבינה, הפכנו למדינה שתלויה לא רק בידיים עובדות זרות אלא גם ביבוא. מרבית הנכסים הערכיים, הממשיים, שביססו אותנו כעם בצמיחה, הולכים ונעלמים.

זה אינו טור של הלקאה עצמית. למי יש כוח לזה בכלל. זה טור שנועד להזכיר שיש לנו פה ידיים עובדות, יש לנו ראשים חושבים, יכולות יוצאות דופן ועבר מפואר שיכול לשמש נחמה להווה. ויש לנו גם אין־ספור חסמים בירוקרטיים, ומיסוי גבוה, מעט מאוד תשתיות לייצור מקומי והרבה מדי משרדי ממשלה מיותרים. גם הם יבוא, אבל ממחוז הקומבינה.

מדוע להסתמך על הירדנים שיתפרו לנו הלבשה תחתונה או לתת יד לסין, בזמן שהיא גם נוגסת לנו בכלכלה וגם הפכה את העבדות לחלק בלתי נפרד מהקוד הגנטי שלה? בשביל מה להישען על הטורקים הנאחסים, שבכל הזדמנות מזכירים לנו כמה אנחנו בלתי רצויים בארצם? למה לנו לפרנס אותם בכלל?

המלחמה הזו מזכירה לנו כמעט בכל היבט שאין לנו על מי לסמוך פרט לעצמנו. הבתים של חלקנו עולים על גדותיהם בחפצים, בבגדים ובפריטים מיותרים אחרים. לא צריך כנראה לקנות כל כך הרבה. ואם כבר לקנות - שיהיה מתוצרת הארץ. 

במטה “כחול לבן" של משרד הכלכלה והתעשייה מספרים על פעילות לקידום התעשייה הישראלית ולעידוד הייצור המקומי בכמה דרכים, בהן: סימון תוצרת מקומית בתו "מיוצר בישראל" וקידום מדיניות וחקיקה להעדפת תוצרת הארץ ברכש המבוצע על ידי גופים המחויבים בתקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת הארץ), התשנ"ה-1995.

באוגוסט האחרון ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת חידשה את הוראת השעה המעניקה העדפה מיוחדת במכרזים ליצרנים מאזור שדרות ועוטף עזה למשך חמש שנים. בימים אלו נבחנת הרחבת החקיקה לאזורים נוספים, והעדפה זו מצטרפת להעדפה נוספת הניתנת למפעלים מיישובי קו עימות בפעילות הרכש של משרד הביטחון.

עוד בעקבות המלחמה הוקם חמ"ל תעסוקה לאומי לכוח אדם חיוני בתעשייה, בחקלאות ובעסקים אחרים. על פי המשרד גויסו והושמו עד כה אלפי עובדים באמצעות החמ"ל. ויש כמובן קמפיינים, ועוד קמפיינים, אבל באמת שאני לא מוצאת טעם בהם או לכתוב עליהם.

השבוע יצאתי לקניות חדורת מטרה: לחפש כאן תוצרת ישראלית | כרמית ספיר ויץ

יש לנו ידיים עובדות, ראשים חושבים ויכולות יוצאות דופן, אבל גם בירוקרטיה מייגעת ומסים גבוהים ומעט תשתיות לייצור מקומי. ישראל דורשת שינוי