איריס יקרה, אנחנו לא מכירות ולצערי לא יצא לי עדיין לראיין אותך, אבל הפכתי לסוג של מעריצה שעוקבת אחרייך ונפעמת מדברייך. אני בטוחה שאני לא היחידה. בשבועות האחרונים ראיתי אותך שוב ושוב באולפנים, מתראיינת על יותם שלך. יפה, גאה, זקופה וכל כך-כל כך אחרת ומיוחדת. מעוררת השראה והשתאות ונותנת תעצומות נפש לכלל, מתוך המקום הקשה ביותר שהורה ואדם יכול להיות בו.
חשבתי לעצמי: וואו, איזה אומץ יש לאישה הזו, שלא נחשפת בפומבי על מנת לשווק ספר, הצגה או מופע חדשים - אלא כדי להשאיר במודעות ציבורית את בנה החטוף. שיתפת בפתיחות על ההתמודדות הנפשית המורכבת שלו הרבה לפני שהתברר שנהרג מאש כוחותינו. כלומר, כשחשבת שיחזור ועוד יראה את כל מה שסיפרת עליו. יכולת גם לא לספר, לא לשתף. מי כמוך יודעת כמה קשה במחוזותינו סטיגמת "מתמודד נפש", אבל לא עניין אותך מה יאמרו עלייך - וככה גם בטח גידלת אותו.
אמרת שגידולו לימד אותך והרחיב את מעגל הרגשות והיכולות שלך. הרבה אמהות אומרות את זה על ילדיהן. לא תמיד זה נכון. זה בעיקר לא חוכמה לגדל ילד "בסדר", "רגיל", בלי עניינים מיוחדים. זה מורכב ושוחק לגדל, לטפל, לאהוב ללא תנאי ילד עם קושי, על קושי, על קושי. ילד ששיתפת ברבים שבכל יום היה במאבק אם להמשיך את החיים.
אמרת שלא הרבה לפני השבת ההיא שבה נחטף – ביקש מכם לשחרר ולתת לו להתמודד עם החיים לבד, ושחררתם. הוספת שאת משוכנעת שההתמודדויות המורכבות שלו בחיים הכינו אותו להתמודדות הקשה בשבי חמאס. עובדה, יותם שרד 70 יום ונאבק להמשיך בחיים. והיו עוד דברים שסירבת בעקשנות לזרום איתם עוד לפני שהתברר שיותם נהרג מירי חיילי צה"ל. אמרת: "קשה לי לשמוע שיוצאים על המדינה. אני צריכה מדינה חזקה עכשיו ששומרת עליי, על הילד שלי ועל כל הילדים שנמצאים בעזה".
הוספת שחייבים להיות מאוחדים, כי חמאס מתעודד מהמחנאות פה בזמן מלחמה ומיד חטפת ברשתות: "מה הסיפור שלה? מטורללת, לא אפויה, משיחית", וגם הואשמת בכך שכנראה את לא באמת אוהבת את בנך אם את מעיזה לדבר על טובת המדינה.
ואיריס, את באמת חריגה, אבל דווקא המופע שלך הוא הנורמליות.
התרעות פיקוד העורף