השבוע נזכרתי באמרה הנפלאה שמיוחסת לשארל מוריס דה טליראן על הבורבונים: "הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר". השיח המתלהט במקומותינו, בינינו לבין עצמנו, בעיצומה של מלחמה קשה בכמה חזיתות מול אויבים מרים של ישראל, מעורר הרהורים נוגים.
כאילו תשעת חודשי המלחמה הפנימית בין 4 בינואר ל־6 באוקטובר (שבעתיד אולי ייחקר אם היה להם קשר לאירועי 7 באוקטובר) לא הספיקו לנו ואנחנו ממש מתגעגעים.
וגם אם התגעגענו (אין כמו קטטה טובה מבית) - האם המצב האובייקטיבי מאפשר לנו לחזור לשם כעת? אבל כנראה שיש בינינו מי שנותרו תקועים ב־6 באוקטובר או ליתר דיוק - מתעקשים להיתקע שם. טקסטים שהם המשך ישיר לשיח הרעיל שרווח כאן טרום מלחמה, כאילו ישראל לא נלחמת על חייה כבר 90 יום...
רק השבוע השרה אורית ("אני רק שאלה") סטרוק פונה לאלוף אליעזר טולדנו בישיבת הממשלה: "האם הדיווחים שלפיהם טייסים מסרבים לסייע לכוחות היבשה בחיפוי אווירי בשל נימוקים מצפוניים נכונים?". לי זו לא נשמעה שאלה. השרה גם לא הביאה דוגמה אחת, ראיה אחת, שמבססת את החשד שבבסיס שאלתה.
"השאלה" התכתבה עם הקמפיין נגד הטייסים שהתנהל כאן בימי המהפכה המשטרית. זוכרים את סרטון הטייסים שבו נראים לוחמי יבשה בלבנון שמבקשים סיוע אווירי בקרב, והטייסים בתגובה שואלים אם הם "תומכי רפורמה", לא מסייעים להם ואפילו מפציצים אותם?
כן, אותו סרטון שהפיצו בשעתו השרים איתמר בן גביר ומיקי זוהר. זוהר לפחות מחק. בן גביר התעקש לשרשר: "כי הוא ממחיש היטב את סכנת הסרבנות". במציאות, חיל האוויר פועל כמובן בכל החזיתות ועובד בצמוד לחילות היבשה בהרמוניה בעזה. סטרוק כנראה נמצאת עדיין ב־6 באוקטובר, בימי המלחמה הפנימית בינינו על המהפכה המשטרית - או לשיטתה הרפורמה המשפטית.
אבל סטרוק לא לבד. קחו למשל את משה רדמן, ממובילי המחאה. רדמן הסביר לקהל בסרטון שהעלה לרשתות לפני מספר ימים: "אנחנו מתכוננים לאותו יום פקודה. מה זה אותו יום פקודה? יהיה יום בחודשיים הקרובים שבו יקראו לכם לצאת מהבית ולא לחזור עד שהכנסת לא מתפזרת.
יכול להיות שהוא יהיה בעוד שבועיים. יכול להיות שיהיה בעוד ארבעה. יכול להיות שישה. יכול להיות שיהיה בעוד עשרה שבועות. יהיה יום בחודש, חודשיים, שלושה הקרובים שבו יקראו לכם: צאו מהבית, אנחנו צריכים לדאוג שהמדינה הולכת לבחירות. וזה לא יקרה אם לא ייצאו מאות אלפים ולא יחזרו הביתה".
למאות אלפי ישראלים יום פקודה הגיע לאחרונה, יום פקודה אחר, כשחיילי מילואים וסדיר נלחמים בעזה או בגבול הלבנון זה שלושה חודשים. כמובן שלגיטימי תמיד במדינה דמוקרטית לפעול להחלפת השלטון.
אבל בזמן שגם האופוזיציה הפרלמנטרית חדלה מהגשת הצעות אי־אמון זה שלושה חודשים - הטקסט של רדמן נראה קצת תלוש מנסיבות השעה. הוא לא רק משרטט תוכנית פעולה עתידית עם שוך הקרבות, אלא ברור שהוא נערך ופועל בהווה ("אנחנו מתכוננים לאותו יום פקודה").
לוחות הזמנים המשורטטים בדבריו מתלבשים לחלוטין על מושב החורף של הכנסת המתנהל עתה. עד עכשיו, לפחות היה זה מושב המלחמה. לדעת רדמן, הוא חייב להפוך להיות מושב הבחירות וזאת אף שקץ המלחמה בדרום ובצפון אינו נראה באופק. "יוצאים לרחוב ולא חוזרים", משל היינו עדיין ב־6 באוקטובר.
עוד אחד שתקוע עמוק ב־6 באוקטובר הוא השר עמיחי שיקלי, ששנייה אחרי ששופטי בג"ץ הכריעו שיש להם הסמכות לבטל חוקי יסוד ופסלו את חוק ביטול עילת הסבירות, צייץ: "בשעה שלוחמינו מחרפים נפשם בחזית ומגלים לכידות ואחדות, מפגינה נשיאת העליון ניתוק מוחלט מרוח העם, חוסר אחריות ואפס ממלכתיות. נתקן אחרי הניצחון".
נמצאה מחדש אויבת העם עם השתלחות ברוח הימים שלפני 7 באוקטובר. סנוואר ונסראללה - אאוט. השתלחויות באסתר חיות - אין. תמוה שלא הציב פרס על ראשה.
אז בזמן מלחמה, שלדעתו אנחנו לא מנצחים בה (בפעם הבאה אנא עדכנו אותו לפני שמחסלים בביירות שלא ייצא פארש), מצא שיקלי את האויב האמיתי: נשיאת בית המשפט העליון, שכבר סיימה את תפקידה.
השווה והעלה ח"כ צביקה פוגל, שצייץ: "קודם נכריע את חמאס, מיד נטפל בחיזבאללה - ולקינוח נעשה סדר בבג"ץ. לכל אחד יש את הזמן שלו. סבלנות". העמדת בית המשפט העליון בשורה אחת עם חמאס וחיזבאללה מסמנת לציבור אויב. לא יריב אידיאולוגי או בר פלוגתא. אויב שבו יהיה צריך לטפל אחרי שנכריע את חמאס וחיזבאללה.
טשטוש גבולות בין אויבים ליריבים היה ניתן למצוא השבוע גם בדבריו של ח"כ לשעבר יאיר גולן, בראיון לקרן מרציאנו: "אנחנו מוכנים לקרב. אין שום בעיה. כמו שאנחנו יכולים להילחם במלחמה בגבול עזה ובצפון, אותם מילואימניקים שהיו בקואליציה שחירפו וגידפו, אנחנו נדע להמשיך להילחם גם על הדמוקרטיה הישראלית".
וראש השב"כ לשעבר כרמי גילון הצהיר ש"הימין הדתי בישראל הוא כמו חמאס, דאע"ש והאיראנים". כן, הימין הדתי, שטובי בניו נופלים בקרבות ברצועה כמעט כל יום, הוא כמו חמאס בעיניו. יש לי הרבה דברים לומר על "שרת ההסברה" לשעה, גלית דיסטל אטבריאן, אבל היא לפחות - בניגוד לשיקלי ולפוגל, גולן, גילון וסטרוק - דגמנה התפכחות והכאה על חטא על השיח בשנה שקדמה ל־7 באוקטובר.
כמה מתסכל לגלות שגם אחרי הטבח ובשעת לחימה עזה, חיילים שנופלים בקרב, חטופים שלא שבו ומפונים שטרם חזרו לבתיהם, יש בינינו כאלה שלא למדו דבר ושכחו הכל. הם ממשיכים לשווק לציבור דברי פיגולים משוחים ברעל. תתעשתו כבר!
"עניין זה אפשר לכנות בלי טעות ריב בתוך ריב, כי בדומה לחיות בשעה שאין להן משל אחרים, הן טורפות בשר עצמם" ("מלחמת היהודים", יוספוס פלביוס - יוסף בן מתתיהו, ספר ה', פרק א').
התרעות פיקוד העורף