מי יכול לעצור את מה שקורה סביבנו? הרי ברור שזה לא הולך למקום טוב. אנו מביטים סביב, ולא רק מצבה הבינלאומי של ישראל אינו מזהיר. הדינמיקה הפנימית אינה טובה, בלשון המעטה.
ישראל מתפקעת מאנשים טובים, מרוח שאין כמותה, מכישרון ומיוזמה. ראינו את רוח העם במלוא העוצמה ב־7 באוקטובר ואחריו. אז מה לעזאזל אירע לנו? מה שקרה הוא דינמיקה קלוקלת שמורכבת מפוליטיקה רקובה, ומנגד ממערך תקשורת תגובתי שמפיץ את הריקבון, וחוזר חלילה. מי יכול לעצור את זה, או לפחות לפעול כדי לשנות זאת?
חודשים ארוכים שמרבית הישראלים רוצים ממשלה אחרת, הנהגה שיש בה פחות דמויות מופרעות. כן, כאלה לא יכולים להשפיע על הביטחון או להיות בעמדה סחטנית, בטח לא במדינה כמו שלנו. מרבית אזרחי ישראל רוצים ממשלה שלא תעסיק אותם יומם ולילה, אלא תפעל למען הכלל ויהיה בה אמון.
שלא תאפשר לחבריה לחזור להתנהלות זהה ואפילו אטומה יותר מ־6 באוקטובר, אלא תתפקד כהנהגה שלמדה איזשהו שיעור לאומי. שמבינה את חשיבות האחדות בתוך המיינסטרים הישראלי. שהבינה שהיא חייבת להתמתן. שחבריה מסוגלים להתאפק לא לסנוט, גם אם היועץ הפוליטי אמר שזה יעורר את המצביעים.
עם ישראל כבר ער מספיק - אי אפשר לעורר עוד יותר את מי שלא ישן טוב כבר שמונה חודשים. אנחנו זקוקים לממשלה שחבריה הקשיבו למה שאמרו בקול סדוק כל הפצועים, המשפחות השכולות וקרובי החטופים: שמרו על האחדות. זה הנכס הכי גדול שלנו, שחובה לטפח על ידי כל מי שמתיימר להיות מנהיג.
בציבור הישראלי יש שוליים בעייתיים, אבל בינות להם מתקיים רוב ברור ויציב שהבין מה הביא אותנו לאסון ולא רוצה טרגדיה נוספת. שיודע שכאבנו די. גם אם לא נזכה לדמות "המנהיג המושלם", אנחנו רוצים ממשלה מקצועית ואחראית, שבה אנשים בעלי יכולות, שמסוגלים לשתף פעולה.
הרוב הזה עדיין לא יוצא בהמוניו לרחובות. הוא רוצה לעמוד לצד משפחות החטופים ולחזק אותן בשעתן האיומה, אבל לא רוצה מדורות בנתיבי איילון ומכות עם השוטרים. הוא לא רוצה לשנוא גם אם הוא מזהה אשם מאוד ברור למצב. הוא מבין ששיח השנאה מעורר ויכוח פנימי מפלצתי כשיורים עלינו מדי יום מכל כיוון, וחיילינו האהובים מחרפים את נפשם בעוז בלתי נתפס. אז איך, איך עוקפים את שיח השנאה ומנהלים איכשהו דיון ענייני? רמז: לא על ידי המתמקדות בהאשמת אחרים, ולא משנה מי.
במקום שבו אין אנשים
מאוחר יותר הופצה בוואטסאפ שקופית של חומר שערורייתי ומפלג ששודר בערוץ שאינני צופה בו. לא נזכיר את שם הערוץ או את התוכן כדי לא להמשיך להעצים אותו בטעות, אבל לפני שהספקנו למצמץ - מגוון גדול של כלי תקשורת מרכזיים גינו את הפרסום בקולי קולות. בסוף, יצא שהגינויים נתנו לו את כוח התהודה שלו. אז מתוך הבנה שאלה הם חוקי התקשורת החדשים - האם בכלל נכון להסתער ולגנות? האם יש עיתונאים ועורכים שהופכים ותוהים בשאלה הזאת?
הזירה התקשורתית השתנתה מאוד, וכרגע משהו בדינמיקה שלה אל מול הפוליטיקאים פועל נגד האינטרס הישראלי. זה לא מצריך תגובתיות, שהיא בעצמה חלק מהתופעה. זה מצריך עצירה לרגע כדי לחשוב איך נכון להתנהל. במקום שבו אין אנשים, היה איש. כיצד מגבשים מסרים בונים בתוך המציאות התקשורתית החדשה, ולא מסרים של זעם פנימי. איך חוזרים להתחרות על "מי הטוב ביותר", במקום על "אולי אני גרוע, אבל האחר גרוע יותר".
זמן למעשים
והדבר נכון לא רק לגבי ה־64 אלא גם בקרב האופוזיציה. האם חבריה מסוגלים להשתחרר מהראייה העתידית של עצמם במפה הפוליטית, ולפעול מתוך השאלה איך עושים את הדבר הכי נכון למען ישראל עכשיו? מקצועית, מהותית, לאומית, לא פוליטית - איך מצילים את ישראל מהקטסטרופה. הם צריכים להביא בחשבון שרבים מאלה שהיו רוצים ממשלה אחרת, מפחדים מבחירות בעת הזאת. אפשר להבין אותם - הרי בזמן בחירות האווירה הפנימית נוטה להסלים.
השאלה היא איך מייצרים מצב שבו מגיעים להסכמות לגבי המשך ההתנהלות. אולי הרכב ממשלה שונה מתוך הכנסת הנוכחית, שמאפשר שיקום המעמד הבינלאומי וסיום המלחמה כשידנו על העליונה, ובתקווה שגם החטופים בבית, עם הסכמה מראש על מועד מוסכם לבחירות. במקום להתקוטט על השאלה מי מהם יוביל ממשלה אפשרית כזו, לבחור פה אחד במי שיש לו הסיכוי המרבי לעשות זאת.
התרעות פיקוד העורף