שפשפתי את עיניי. תחושת דז'ה וו החלה משתלטת עליי. לרגע חזרתי לימיי ככתבת פוליטית בעיתון, לימים הסוערים והמתוקים מקצועית שבהם פרסמתי לראשונה על ה"קוקפיט" המפורסם, ההלחמה המיוזעת והמתאמצת בין מגיש הטלוויזיה ושלושת הגנרלים: יאיר לפיד, בני גנץ, גבי אשכנזי ומשה (בוגי) יעלון. אחח, כמה מי ביוב זרמו מאז בצינורות החלודים של הפוליטיקה הישראלית.
בין הארבעה האלה אין אהבה מתפרצת, אבל "רק לא ביבי" מדביק אותם לפתע יחד, ומכאן "יחד ננצח". פוטו אופ נדיר, אולי של תחילת קמפיין משותף, של מי שמבקשים לייצר אלטרנטיבה שלטונית לנתניהו. מספר שבועות אחרי שגדעון סער נפל בחום מקפיא אל זרועותיו של בנימין נתניהו, עשתה זאת הפוליטיקה שוב: גנץ שכח ברגע איך לפיד אמר עליו ש"הוא זחל על גחונו לממשלת נתניהו" כשפירק איתו את השותפות בכחול לבן (זוכרים?!), והנה לפתע מציג הזוג למצלמות שותפות מזויפת לכאורה. גנץ הרי חושב שלפיד יהיר, ולפיד עצמו - רק להפיל את ביבי מעניין אותו, וכל מי שמצטרף – אהלן וסהלן. אל הזוג המוזר הזה מצא דרכו האלוף במיל' גולן, מי שקרא לסרבנות והשבוע פצח בנאום משותף, מזיע ומתאמץ, בעניין חוק הגיוס. פשוט למות מצחוק.
בלטו בהיעדרם מהפוסטר הקבוצתי ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, וראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט. אולי בפרקים הבאים. כרגע הם נותנים למניה שלהם לטפס, וליתר להישחק. בצדק.
אומרים שהכל בחיים זה טיימינג. ובכן, הטיימינג ראוי. פיטורי השר יואב גלנט הם אירוע שמבחינת הרביעייה החדשה יש להסתער עליו. כל יועץ פוליטי מתחיל מבין זאת. אבל הביצוע, אוי הביצוע. איך אמר עוד אחד שלא מחליק להם בגרון? דרדל'ה!
חשבתי על גבי אשכנזי ובוגי יעלון – שני רמטכ"לים לשעבר שניסו לעשות זאת לפניהם. כל כך הצליחו שניהם, שהיום הם יושבים על הספסל, אולי אפילו ביציע שמאחוריו, ולא ישובו למגרש כל עוד נתניהו משחק עליו. מה הם חושבים על החיקוי הלא מוצלח הזה שלהם? על העלי אקספרס של הקוקפיטים? על העובדה שכבר שנים אין כאן אלטרנטיבה שלטונית אמיתית, ובמקום זאת רק סיסמה נבובה ושחוקה – "רק לא ביבי", שאליה מתלווה תמיד התססה לא אחראית בתקופה הכי רגישה וכואבת שמאיצה באנשים לצאת לרחובות, להשבית את המשק, ולהפוך את המדינה לתוהו ובוהו.
הבטתי בארבעה בעודי מדווחת על ההתרחשות, וחשבתי שגם מסיבת עיתונאים אפורה יכולה לשמש בידור טלוויזיוני נחמד. אחרי הכל, כמה אפשר כבר לדבר על טראמפ והאריס?
ובכל זאת טראמפ והאריס. אז, בימים ההם, כשהייתי כתבת פוליטית מתחילה, מגששת דרכי בתוך עולם סבוך אפוף עשן סיגריות וסיגרים, מלא אינטריגות וגם מאוד גברי, פרסמתי מאמר דעה על הקול הנשי במדינת ישראל. חמושה בהתלהבות נעורים שהתפרצה מתוך המקלדת הבעתי הפתעתי מכך שהפוליטיקאים לא מסתערים על הקול הנשי. איך הם מפספסים את הפוטנציאל הזה? שאלתי שם. זה הרי כסף על השולחן, להרים ולקחת.
היה זה אחד היועצים הפוליטיים בישראל, איש שהיה דבורה מרכזית בכוורות הכי מצומצמות של ראשי ממשלה, הניע מהלכים אדירים - בקיצור פיגורה - שצינן באחת את התלהבותי. "איפה את חיה, ילדה?", פתח עליי את הפה, "אף אחד לא לימד אותך שנשים הן לא אלקטורט?".
קמלה האריס, המפסידה של השבוע, הלכה חזק על הטיקט: אישה, בת מיעוטים, אישה, אמירות כלליות וסותרות, אישה ושוב אישה ושוב אישה. אוקיי, הבנו, מה נקסט? האמריקאים וגם האמריקאיות לא ממש קנו את הקמפיין הזה. מבחינתם התברר שהוא אחלה לשידורי טלוויזיה, אבל לא מספיק כדי לנהל את מעצמה עולמית.
אני יודעת: טראמפ הוא שוביניסט, מיזוגן, וגם אותי זה מגעיל. אני משוכנעת שרבים מבוחריו, אזרחי ארה"ב, יודעים וסותמים את האף, כי הם יודעים שהם בוחרים נשיא, ולא אדם לבלות איתו לילה מפוקפק ואחר כך לקבל דמי שתיקה כדי לסתום את הפה.
מבחינתי, יש דבר שהוא מעל הכל: מדינת ישראל. אנחנו משוועים לנשיא שידאג לאינטרסים שלנו כפי שטראמפ עשה בעבר. העובדה שהוא משוגע לא מבהילה אותי. אומרים גם עליי שאני קצת משוגעת. אבל רק "משוגעים" משנים את העולם ומשוגעים אחרים פוחדים מהם (האיראנים למשל). מפחידים אותי הרבה יותר אלה שנראים מלאכים (גם זה היה בקמפיין של האריס) ואז, יום אחרי הכניסה לבית הלבן, תוקעים לנו סכין בגב או אגרוף בפרצוף.
ברוך השם, וברוך החילוף, השבוע בבית משפחת אבנרי יש נרטיב חדש: "אבא שוקו, מים, זוז אתה לאמצע". ובכן קוראים יקרים, כך נראה ניצחון מוחלט.
התרעות פיקוד העורף