ישראל כ"ץ הוא עסקן מצטיין עם קבלות וביצועיסט לא רע בתחומים שבהם לא נדרשים השכלה כללית, ידע, רוחב אופקים וחזון. כלומר, גם במשרד התחבורה שר שהוא איש העולם הגדול מסוגל לתרום יותר ולהנחיל שיטות חדשניות. אבל פוליטיקה כידוע היא אומנות האפשר, ובתפקיד שר התחבורה ישראל כ"ץ עדיף שבעתיים על מירי רגב. הוא לפחות סלל כבישים. אבל משרד התחבורה הוא התקרה שלו.
האיש אינו דובר אנגלית ואינו מבין דבר וחצי דבר בניהול מלחמות. על כס שר החוץ כ"ץ היה חובבני, מגוחך ופתטי. על כס שר הביטחון הוא בובה על חוט שמשמיעה את המסרים של המושך בחוטים. הפתיח לא נועד לשכנע אתכם כי אמירותיו של כ"ץ חסרות משמעות וכי אפשר להתעלם מפליטות הפה שלו ולהמשיך להתמקד בחדשות המהותיות. להפך. חייבים להתעמק בדבריו.
ביותר מ־400 ימי המלחמה טונות של דיו ורבבות של מילים נשפכו בניסיון לברר ולחדד את צמד המילים המסתורי, "הניצחון המוחלט". למה מתכוון נתניהו? הניצחון המוחלט שאליו כיוון נתניהו מהשעות הראשונות בשבת הכי שחורה בתולדות המדינה הוא מטרה מעשית לכל דבר. מפתח הזהב לא נדחס בתחתית קופסה מסתורית אי שם בציר פילדלפי, ברפיח או בביירות. מפתח הזהב נמצא בירושלים. נתניהו לאחרונה מתקרב אליו, הוא במרחק כפסע ממנו.
מה השינוי שחל בניהול המלחמה בשתי החזיתות, בדרום כבצפון, מיד עם חילופי הגברי במשרד הביטחון? איך ייתכן שעד לפני שבוע היה לנו שר ביטחון תבוסתן, בוגד, איש צר ואויב שהמרה את פיו של ראש הממשלה ומנע ממנו לפעול נגד חיזבאללה וחמאס, ובן לילה מתברר כי הכרענו את שני ארגוני הטרור? הרי ישראל כ"ץ טרם הספיק להתיישב על הכיסא החדש, טרם הספיק לבקר בקריה.
התשובה פשוטה. כניסתו של כ"ץ לתפקיד שר הביטחון מקרבת את הניצחון המוחלט שאליו מכוון בנימין נתניהו. כל אחד והמערכה שלו. נתניהו את המערכה שלו מנהל נגד יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ובני גנץ. מטרת המערכה: הישרדותה והתייצבותה של הקואליציה. הניצחון המוחלט: כביש מהיר שמוביל לנובמבר 2026 ללא תחנות בדרך וללא מכשולים. עם האפשרות להמשיך מעבר לכך בנתיב מהיר שממשלת נתניהו תסלול בינתיים.
כדי לצלוח בבטחה את מושב החורף, על ראש הממשלה לפרק שני מוקשים – את זה של חוק ההשתמטות ואת זה של התקציב. פיטורי גלנט אפשרו לו לפרק את המוקש הראשון, ובשילוב עם צירופה של סיעת גדעון סער, לפרק גם את המוקש השני. עם אישורו של התקציב הדו־שנתי, כשהוא נשען על קואליציית 68, נתניהו עשוי להגיע סוף־סוף לניצחון המוחלט.
המרכיב הנוסף שישלים את התחלת הסוף של מלחמת חרבות ברזל הוא ניצחונו של דונלד טראמפ. מדוע נתניהו החל לדהור השבוע כאחוז אמוק להסכם בלבנון שלמעשה מחזיר את המצב לקדמותו כאילו לא היה כלום? כי הוא יכול.
לפני שבועיים הסכם בחזית הצפונית עלול היה לסייע לקמלה האריס, אך כעת שיקולי הבחירות בארה"ב ירדו מהפרק. הקדנציה השנייה של טראמפ מצטיירת עוד בטרם נכנס רשמית לבית הלבן כקדנציה של נשיא רפובליקני הדוגל בגישה בדלנית, כשהדגש יהיה על מדיניות פנים. אם טראמפ יתבע שקט תעשייתי ואולי הסכם עם סעודיה, נתניהו לא יסרב. באופן מסורתי, ראש ממשלה בישראל יכול להתנגד לתביעות המשטר הדמוקרטי בוושינגטון, אך לא לאלה של המשטר הרפובליקני. ע"ע בוש הבן.
מכאן ההתרברבות התמוהה משהו של כ"ץ. לא מן הנמנע שעם כניסתו לחדר הסגלגל, טראמפ יבקש לנקות את השולחן לא רק באוקראינה, אלא גם במזרח התיכון. בינואר, ובחזית הצפונית אולי אף קודם לכן, יתברר לפתע שכבר ניצחנו. ללא עסקת חטופים וללא הסרה מוחלטת, ולו לשנים הקרובות, של האיום על הצפון. אבל העיתוי יתאים, כי עם הסרת האיומים הפוליטיים על הממשלה, יפוג הצורך לשמר את המלחמה. ישראל כ"ץ, ינון מגל ואולי גם בצלאל סמוטריץ' יבהירו לנו שמטרות המלחמה הושגו בשתי החזיתות.
לא בכדי בן גביר וסמוטריץ', שאיימו לפרק את הקואליציה אם הממשלה תחתום על עסקת חטופים נוספת בכל מתכונת שהיא, ממלאים את פיהם מים כשהממשלה מקדמת הסכם שאינו מספק פתרון לתושבי הצפון. מבחינתם, כמו מבחינתו של נתניהו, המלחמה נועדה לשרת מטרות פוליטיות (התחקיר שפרסם השבוע רביב דרוקר על בן גביר חושף פעם נוספת את סדר העדיפויות).
אם צריך, מגלים שוויתור הוא ניצחון וחולשה היא כוח. לא בטוח שסמוטריץ' ובן גביר קראו את ספרו של ג'ורג' אורוול, נתניהו בוודאי שכן.
התרעות פיקוד העורף