ביום שישי האחרון נפל דבר בצה"ל: רוב אלופי המטה הכללי, ובהם גם הרמטכ"ל, יצאו הביתה. יצאו ממש, לא רק לארוחת שישי חטופה שאחריה חוזרים למשרד או לשטח, אלא לישון לילה במיטה הביתית שלהם, בפעם הראשונה זה 14 חודשים. סימן מובהק שהסתיים שלב במלחמה הארוכה שלנו.
האתוס המיותר הזה, של מפקדים בכירים שלא יוצאים הביתה, אלא למפגש קצר של כמה שעות עם המשפחה, השתרש מימיה הראשונים של המלחמה. יותר מהרצון לשדר לפקודים שבמלחמה לא עוצרים לרגע, היה בזה יסוד של תענית, רצון לכפר על הכישלון הנורא של צה"ל ב־7 באוקטובר.
חיש קל זה התפשט גם למפקדים שמתחתם, בשטח ובמטה, ואפילו מפקדי שדה שיצאו משבועות של לחימה בעזה לימים של התרעננות, גררו את המשפחה לדרום למפגש קצר, ובלבד שלא יירשם שהם ישנו בבית. מפקדים רבים בדרג הביניים שילמו על זה מחיר משפחתי כבד, של ילדים ובני/בנות זוג שנאלצו לעבור את השנה הנוראה הזאת בלי הנוכחות והתמיכה של ההורה החסר.
בלי תנועות חדות
איראן תנסה אף היא לשקם את יכולות חיזבאללה, אבל אם לא די במכות שחטפה, אסד היקיר לה עומד תחת מתקפת מורדים משמעותית, והרצון לעזור לו ירתק את המאמץ של הציר השיעי בשבועות הקרובים. לישראל אין שום אינטרס לראות את צאצאי אל־קעידה משתלטים על סוריה. להפך: השאיפה הישראלית היא לראות את המשך שלטונו של אסד המוחלש ולהרחיק אותו מהציר השיעי.
השאלה היא איך ניתן לקדם את זה בסיטואציה החדשה שנוצרה בסוריה, ומה הגבולות של ישראל שאחריהם תיאלץ להתערב. עד כה לא התקיים דיון ברמה האסטרטגית שהגדיר את מטרותיה של ישראל במצב החדש בסוריה. זה מובן. יש דברים דחופים יותר: סגירת התאגיד, פיטורי היועמ"שית ו"חוק פלדשטיין".
דווקא באיראן אפשר להניח שמתנהל דיון אסטרטגי עמוק. קריסת שניים מהשלוחים המובילים שלה – חיזבאללה וחמאס – צריכה לעורר אצלם את השאלה אם ההשקעה בשלוחים הייתה נבונה. סביר שגם תוצאות התקיפה הישראלית באוקטובר ערערו את האמון של איראן ביכולות ההגנה האווירית שלה וביעילות טילי הקרקע־קרקע.
עד כניסתו של הנשיא הנבחר טראמפ לתפקיד, איראן נזהרת מלעשות תנועות חדות. אבל הכיוון שמסתמן שם הוא הצורך להתקדם לגרעין. הלקח של איראן ממלחמת אוקראינה הוא שמדינה שאין לה יכולת גרעינית היא טרף קל למדינות אחרות, ולכן חייבים להתקדם לפצצה. האתגר של ישראל יהיה לשכנע את טראמפ שגם אם יוותר על אוקראינה – לא יתפשר מול איראן.
מחכים למתווה ממשי
כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר: הצד הכתום הוא שיקבע את גורלם של אלו שנותרו בחיים. חמאס בשל לעסקה (ראוי לומר מתווה, כשמדובר בחיי אדם), לפחות למתווה חלקי, שיביא להסגת צה"ל ולהחזרת חלק משמעותי מהחטופים החיים. האיום שהשמיע טראמפ השבוע מחמם את הלב, אבל צריך מעורבות אמריקאית נמרצת כדי לתרגם אותו למתווה ממשי של החזרת חטופים.
מצרים הצליחה להביא את חמאס ואת הרשות הפלסטינית לחתום על מסמך עקרונות שמעביר לרשות את סמכויות הניהול של עזה. זה נתיב שיכול להסיר מעל ישראל את העול של האחריות להאכיל את העזתים, אבל הממשלה חדלת האישים שלנו לא מוכנה להעלות על דל שפתיה את המילים "רשות פלסטינית". רוב חבריה מעדיפים שחיילי צה"ל ימותו על חלוקת קמח לעזה, ולא אנשי הרשות הפלסטינית.
עזה, שהתנאים בה בשלו לסיום המלחמה בצורתה הנוכחית, תהיה מבחן דרמטי בראשית כהונתו של טראמפ. הן בהוכחת המוניטין שלו כ"דיל־מייקר" והן ביכולתו להשפיע על מקבלי ההחלטות בישראל (ששניהם יושבים כרגע במיאמי).
התרעות פיקוד העורף