הגעת אל היעד: ליאור דיין בביקור בלתי צפוי בבית אבות | הטור השבועי

האמת היא שאני בן 41 ואין לי יותר מדי תוכניות. כלומר, אני יודע מה אני רוצה מעצמי פחות או יותר ויש לי יעדים קרובי־טווח שאני מתכנן להגיע אליהם - למשל לרדת מ־229 מיילים שלא נענו בתיבת המייל לאזור ה־200, לקבוע תור לשיננית, לברר עם רואה החשבון שלי אם מכשיר התמי 4 שאצלי בבית יכול להיחשב הוצאה מוכרת, ואני גם צריך לשנות את כתובת הדואר בחברת הביטוח - שם ישנם הביטוחים של רכב.

העניין הוא שזה לא כזה פשוט להעביר את הכתובת בחברת הביטוח. בשביל שזה יקרה צריך למלא טופס שלם עם כל מיני פרטים וחתימות ואז לפקסס אותו למוקד השירות שלהם. “אבל אין לי פקס", אמרתי לנציגה שדיברתי איתה, “יש אפשרות להעביר במייל?". מתברר שאין, ולכן בשביל שזה יקרה, אני צריך למלא את הטופס ולמצוא מקום שממנו אוכל לשגר פקס. זו למעשה התוכנית העיקרית שלי לעתיד. מעבר לזה אין לי שום תוכניות ברורות.

באמת, בכל הנוגע לניווט חיי אל עבר העתיד אין לי כיוון מסוים שאני חותר אליו. סך הכל אפשר להגיד שאני בונה על זה שהעניינים ימשיכו להתנהל כמו שהם מתנהלים.

התקרבתי עוד קצת אל עבר המסדרון וראיתי בריכה מרהיבה ולידה חדר כושר צמוד וחדרי טיפולים. בבריכה הבחנתי בקשיש עם הראש מחוץ למים שנע באיטיות כזו שגורמת לזה להיראות כאילו הוא צף יותר מאשר שוחה. יכולתי להזדהות, זה גם סגנון השחייה האהוב עליי בבריכה - ציפה אומנותית.

בעודי מביט בו, קשישה שעברה לידי אמרה לי שלום ושאלה אם באתי להדריך את קורס סידור הפרחים החדש. ״לא״, השבתי לה, ״אבל אני אוהב פרחים וגם אוהב לסדר דברים, אז זה שילוב לא רע מבחינתי״. ״גם אני אוהבת פרחים״, היא אמרה לי, ״אבל לא פרחים כאלה ששמים ליד קברים״. ״פיטוניות״, אמרתי לה, ״לזה את מתכוונת״. ״בדיוק״, היא חייכה אליי, ״לצערי בגילי יש לי הרבה מאוד לוויות שאני הולכת אליהן וכבר נמאס לי מהפטוניות האלו״.

הבטתי בה והבנתי שהגעתי הביתה. באותו הרגע היה לי ברור שמשימת חיי היא להגיע למקום כזה. ״איך קוראים למקום הזה?״, שאלתי את הקשישה. היא אמרה לי את שם המקום. מיד גיגלתי את השם ונכנסתי לאתר של המקום - שם הוגשה לי עוד אינפורמציה על הנעשה בחוות הקשישות הזאת. טיפולי פיזותרפיה, חמש ארוחות ביום, טלוויזיה ליד המיטה, אינטרנט אלחוטי, דיאטה מותאמת על ידי דיאטנית, רופא ואחות צמודים, מגוון חוגים, ספא, בריכה, מגוון הרצאות מאנשי מקצוע, קונצרטים, הצגות.

באמת כשחזרתי אל הכניסה שמתי לב שבצג הדיגיטלי היה כתוב שבאותו היום בערב יש יציאה קבוצתית להצגה בבית ליסין. חשבתי לעצמי שאני שונא תיאטרון, אבל זה בסדר - אם זה מה שצריך בשביל לחיות את החלום, אני מוכן להתרגל ולהסתגל. הבעיה היותר גדולה שניצבה מול עיניי כרגע היא שבשביל להגיע למקום כזה צריך לעשות את הדבר הכי קשה - לחיות. והרבה.