יושרה
בעידן העובדות האלטרנטיביות, אין הגנה עניינית אלא רק התקפה. הרי לפי כל הסקרים שמתפרסמים בשנה וחצי האחרונה, הגוף שאינו מייצג את הרוב בישראל הוא דווקא הממשלה. למרות זאת, כל החוקים השנויים במחלוקת מלפני ה־7 באוקטובר חזרו לשולחן, ואיתם גם הגזלייטינג.
הצעקות נגד התקשורת אמורות לטשטש את המדדים המקצועיים ואת העובדות, אבל זה לא באמת עובד ככה. האמת היא שמרבית הציבור לא נותן אמון בממשלה, והדרך היחידה שלו היום להרגיש מוגן היא אמונתו במוסדות המדינה, שבהם הממשלה רוצה לבצע שינוי עמוק. כך גם ממשיכה הממשלה להתחמק מוועדת חקירה ממלכתית בטענה שהיא "תקים ועדת חקירה של העם", שאת מרביתו היא לא מייצגת יותר.
בקרוב יתפרסם גם מדד אמון הציבור של המכון הישראלי לדמוקרטיה. בשנה שעברה אמון הציבור במערכת המשפט אומנם היה טעון שיפור ועמד על כ־42%. אבל אמון הציבור בממשלה ששואפת לשנותו עמד על 23% בלבד. לא צריך להסביר למה אין בשאיפות הממשלה היגיון. גרוע מכך – אין בהן שום יושרה.
המשמעות היא שאם הקואליציה תרחיק לכת עם פנטזיות השליטה שלה שוב, יתחדשו ההפגנות. כבר ראינו את הניצנים הראשונים להתעוררות במוצ"ש האחרון. האם חברי הממשלה באמת מתכוונים לקחת אותנו לעוד סיבוב נוראי כזה, כפי שהיה לפני 7 באוקטובר? נתפלל שהפעם הם יידעו מתי לעצור.
צניעות
עדיין, השינויים מתרחשים סביבנו כל הזמן. כפי שלא צפינו את נפילת אסד, יש סיכוי לא רע שגם עכשיו אין לנו באמת יכולת לחזות. מי ינהל את סוריה? מי יהיו הפטרונים החדשים של המדינה הזאת – רוסיה, טורקיה, איראן? האם ירדפו שם את המיעוטים ופליטים נוספים יציפו את אירופה, או שמא להפך – האם מהגרים סורים מלפני עשור יידרשו לחזור לארצם?
אפשר לשמוח ורצוי להיות אופטימיים, אבל דווקא ברגע הזה חשוב כל כך שנהיה צנועים. הרבה עוד עשוי לקרות. אם למדנו משהו מ־7 באוקטובר, זה שהזחיחות מסוכנת לנו. זחיחות היא המצב שבו נדמה לנו שאנחנו כל יכולים, ואז מגבלת הכוח מגיעה ממקום בלתי צפוי.
תמונות ה"שופוני" של הצבא בתוך סוריה, למשל, לא בהכרח מועילות לנו מול השכנים או בקהילה הבינלאומית. ישראל אכן צריכה להשתחרר ממדיניות ההכלה ומההתמכרות לשקט מדומה, אבל גם חשוב שלא נעוף ברהב מוגזם ובפנטזיות חדשות. זה שנפטרנו מקונספציה אחת, לא אומר שלא יכולות להיות קונספציות שגויות אחרות.
לכידות
אומנם יש הבדלים רבים בינינו לבין שכנותינו המאותגרות, אבל הבדל אחד חשוב במיוחד כשמסתכלים על לבנון, על סוריה וגם על עזה. כשמתחיל שם בלגן, כולם מנסים לברוח. כשאצלנו מתחיל בלגן, כולם חוזרים כדי להתגייס. הלכידות הזאת היא בסיס הכוח שלנו.
הדרמות השבוע הסיטו את תשומת הלב מעסקת החטופים המתגבשת, שפרטיה עדיין לוטים בערפל. תמיכה ציבורית בעסקת חטופים היא סימן לסולידריות וללכידות חזקה, ואסור לפגוע בה. כשהם יחזרו סוף כל סוף, הרבה ייסלח. תהיה הזדמנות להשתקם, להוריד את הלהבות. אבל צריך לקחת בחשבון שלא כולם מעוניינים בהנמכת הלהבות. ממש לא.
כשהלהבות גבוהות – זה מסכן נורמות קיימות, וגם אי אפשר ליצור נורמות חדשות, כי נורמות דורשות הסכמה רחבה. בלעדיה, "הנורמות החדשות" פשוט לא יקוימו. השבוע, למשל, קרא הרב הראשון לציון לציבור שלם להיות פורע חוק ולהשליך את צווי הגיוס לאסלה, ובממשלה אף אחד לא אמר דבר. אף פעם לא יהיה קונצנזוס מוחלט על דברים, ותמיד יהיה גרעין כלשהו שלא ירצה את החוק הקיים, שלא ירצה היררכיות של סדר, שלא ירצה נהלים. אבל מי שיסיט אותנו לעבר המחלוקות במקום לעבר ההסכמות – למעשה ירחיק אותנו מהתנהלות על פי נורמות.
מדינות שבטיות חייבות לאזן בין הזהות השבטית לזהות הלאומית. בפועל, בישראל קיימים חוטים רבים שמקשרים בין השבטים, אבל לצידם גם אינטרסים שבטיים שונים שמפרידים. בשנת ההפיכה המשפטית ראינו רק את מה שמפריד בינינו. ב־7 באוקטובר נוכחנו שמה שמחבר בינינו הוא הרבה יותר חזק משחשבנו.
אנחנו רואים מדינות לאום שמתפרקות לשבטים שמנסים להכריע זה את זה. זה לא עובד. נשק הוא כוח, השכלה היא כוח, קואליציות בינלאומיות הן כוח, אבל לכידות היא הכוח הגדול ביותר שמאפשר את השאר. כל ממשלה שלא תשכיל לטפח את הכוח הזה – צריכה לעבור מן העולם.
התרעות פיקוד העורף