משהו: הרבה יותר קל להוליך בני אדם שולל מאשר לשכנע בני אדם שהוליכו אותם שולל. (מארק טוויין)
איך התחילה מלחמת האזרחים? כל הסימנים והעובדות מובילים למסקנה שמלחמת האזרחים התחילה במגדל מגורים אחד באזור קריית אונו. יום אחד הופיעה בקבוצת הוואטסאפ המצומצמת של הבניין הודעה:
“לכל השכנים הליברלים, הדמוקרטים והנאורים בקבוצה של השכנים הליברלים הנאורים והדמוקרטים, הודעה דחופה וחשובה: עליכם להתקיף בשעה 5:00 בבוקר את השכנים שאינם ליברלים, אינם דמוקרטים, את הביביסטים והבבונים שבבניין שלנו, זאת אומרת לצאת להתקפה על השכנים שלא נמצאים בקבוצת הוואטסאפ הזאת. הנשק שנמצא אצלכם בבתים ואשר נאגר לצורך מלחמת האזרחים למען האזרח צריך להיות תקין ושמיש וטעון בשעה היעודה. אם אתם צריכים נשק, נחלק במרתף בשעה 18:00 הערב, כי מחר ההתקפה יוצאת לפועל. נא לשמור על סודיות. עליכם לפרוץ לתוך הדירות של השכנים שעלינו למרבה הכאב לחסל, כי הגיעה עת שפיכות דמים על פי הדרך שהאיר לנו המרואיין העליון בשלוש הרשתות בדבריו הנעימים, ובעת שפיכות דמים ובעת מלחמת אזרחים יש לפעול בנחישות. אני חוזר ואומר ב־נ־חי־שות. עליכם לפרוץ לדירות שכולנו מכירים היטב כדירות שמעולם לא היה על המשקוף שלהם מדבקה ‘לך' או סטיקר ‘חובה להילחם בדיקטטורה'.
“יש להרוג את כל מי שאתם רואים בדירות, ואני חושב שלא תתנגדו להוראה הבאה: על לוחמי החופש שלנו לנתץ את תכולת הדירות האלה, כי עלינו להראות את נחת זרוענו, לא רק לדבר. לא עת דיבורים היא, עת מעשים לפנינו. תשימו לב מיד עם כניסתכם לדירות שלאנשים האלה שהם בבונים יש טעם רע מאוד בעיצוב פנים. בבית שלהם בטח יש, תסלחו לי שאני צוחק כאן, רגע, כן, יש להם כל מיני כלי קריסטל נוצצים, ואזות קריסטל בכל מיני צורות ואולי ברבורים מקריסטל אפילו. נתצו אותם, שִברו אותם. יתפזרו סביב רסיסי קריסטל. נטאטא את כולם לרחוב למען יראו וייראו, והרחוב יהיה מכוסה בשברי קריסטל, ואם בערב יקראו לזה 'ליל הקריסטל', נו אז אנחנו כנראה נזכה לעוד שם אחד למבצע שלנו.
זהו, אנחנו במצב מלחמת אזרחים. כל אחד מבין מכך מה יש לעשות כדי לפסוע לקראת מדינה טובה ובריאה. כל מדינה צריכה מלחמת אזרחים, והגיעה עת שפיכות הדמים. אנחנו בטוחים, על פי קשר עם קבוצות אחרות בתוך המטה הגדול יותר שלנו, המטה שמאחד את כולנו למארג אחד של ליברלים, דמוקרטים, אוהבי אדם ושוחרי שלום, שהפעולה שנעשית במגדל המגורים שלנו היום תתפשט בכל הארץ. אנחנו נתנו את האות, ובכל מקום הנאורים והמתקדמים ואלה שישראל היא הארץ שלהם, יצטרפו למלחמת האזרחים, ויהרגו את שכניהם. אנחנו מבקשים לא לחמול, להתגבר על הרגש, כי במלחמה צריכים לפעול בהיגיון ולחסל את כל מי שעומד מולנו בדרכנו למדינה דמוקרטיה וליברלית".
איתן ניצל, דוד (ואריאל) קוניו עדיין שם. הבמאי תום שובל אמר מעל הבמה שזהו סרט לא גמור, "ברגע שדוד חוזר, אני מצלם לסרט הזה סוף חדש".
עד כאן כמה מילים על הסרט, שראוי להרבה יותר מכמה מילים. עם זאת, מה שרציתי לכתוב עליו הוא דבר אחר, שקשור לנימוסי הקרנות, ותקף לכל סרט.
אני תמיד נשאר לשבת עד סוף כל הכיתובים עם כל הקרדיטים. אני לא קם. זו נראית לי התנהגות לא תרבותית. במיוחד בהקרנות בכורה. ברוב המקרים אני היחיד היושב באולם בעוד כולם קמים והולכים.
הכיתובים עם שמות העושים במלאכה רצים על המסך, וכולם עם הגב למסך או כבר מחוץ לאולם. זה לא יפה. במיוחד לא בהקרנות של סרטים ישראליים. אולי האבא של ה"הובלות" או של ה"קייטרינג" או אפילו אחד העורכים של הפוסט פרודקשן, או עוזר הצלם 1 נמצאים באולם. כל אחד ואחת מהם כל כך מחכים לראות את השם שלהם על המסך, אבל מה הטעם, איש כבר לא רואה.
אחרי שכל הכיתובים התגלגלו מעלה ותמו, יצאתי מהאולם, ואז פגשתי אחד מראשי גופי התרבות החשובים בישראל, ואמרתי לו שאני תמיד נשאר לראות את כל הקרדיטים. במיוחד בהקרנות. “ביפן זה ככה תמיד", הוא אמר לי, “לא רק בהקרנות בכורה. אפילו בסרטי קומדיה קלילים. הקהל נשאר לשבת בנימוס עד שכל השמות עוברים".
אותה אמא של נסיכה מוכנה בכל לחתונה, רק דבר אחד היא לא יודעת לעשות: צהלולים. במשפחה של הנסיך־צפרדע כולן כבר הכינו את הלשון לצהלל בערב השמחה הגדולה, אבל במשפחת הנסיכה לא יודעים איך לעשות קולולו. האם אנחנו צפויים לראות בושות במשפחה ברגע החופה? האם צד אחד יצהלל וצד שני ישתוק במבוכתם של חסרי הכישורים?
לא יקום ולא יהיה. האמא של הנסיכה שמחה כשגילו לה שיש בטיקטוק סרט הדרכה לקולולו. היא מתאמנת עכשיו. טוב שיש אינטרנט כשצריך אותו בעיתות מצוקה.
התרעות פיקוד העורף