המסווגת
הסרטון הקצרצר הזה מספר את הסיפור כולו. ראש הממשלה הרשמי נועל את דבריו בפני משיאי המשואות ואומר ש"יש עוד 24 חטופים בחיים שצריך להחזיר". ראשת הממשלה בפועל, שעד עכשיו הנהנה במרץ לצידו, מרימה גבה ומפטירה "פחות". היא עושה את זה בלחישה. אולי כי הוא הצהיר (בשבועה) מעל דוכן הנאשמים שמעולם לא שמע אותה צועקת. אבל זו לחישה ברורה. מהדהדת. היא ערכאת הערעור שמעליו. הוא לא מעודכן. זה לא כפי שהוא מציג את זה. הוא מנסה לייפות את המציאות. אז תקשיבו רק לי. "פחות".
ומה הוא עושה? נבהל מעט וממהר לתקן: "אמרתי עד", הוא מצטדק. כלומר, "עד 24 חטופים חיים". כלומר, נכללת כאן גם האופציה שיש "פחות". כלומר, אין בינינו חילוקי דעות, אני בסך הכל אמרתי את זה בדרך אחרת. קאט. איך הם יישבו את המחלוקת הזו אחר כך, נשאיר לדמיונכם. בואו נקווה שהיא מחלה לו.
"פחות". זוהי תמצית חיינו במקום הזה, בעת הזו. אפילו הרבה פחות. זה לא סוד שההערכה לגבי מספר החטופים החיים אינה מדויקת ונעה בין 21 ל־24. אבל מכיוון שאין מספיק מודיעין, הגישה היא לנקוב במספר הגבוה. יש כנראה 24 חטופים חיים, כי יש לנו מודיעין על מותם של 35 חטופים. ויש 3 חטופים בספק. ולכן המהדרין מוסיפים "עד". אלא שמעל המהדרין ישנן המהדרות.
ואם נתעלם לרגע מערלות הלב ומחוסר הרגישות באמירה, מול מצלמות ומיקרופונים, שקוברת שלושה חטופים שגורלם מוטל כרגע בספק ומוסיפה עוד סאת ייסורים למשפחות, בואו נתמקד בשאלה בסיסית: מאיפה שרה נתניהו יודעת את זה? האם היא שותפת סוד? האם היא עברה תחקיר ביטחוני? האם היא חשופה לחומרים סודיים ביותר, כאלה המסווגים כ"סגול מצומצם" או "קברניטים בלבד"? האם היא הקברניט/ה?
זה מחזיר אותי לסיפור שפורסם כאן לפני כ־15 שנה, על פגישת עבודה בין ראש הממשלה נתניהו לראש המוסד מאיר דגן שהתקיימה במעון הרשמי בבלפור. אין בישראל פגישות סודיות יותר מראש המוסד וראש הממשלה. הן מתקיימות בדרך כלל בלשכה. הפעם זומן דגן לבית. בפגישות כאלה מציג ראש המוסד מודיעין טרי ומבקש מראש הממשלה אישור למבצעים חשאיים מעבר לקווי האויב. במהלך הפגישה נפתחה הדלת ושרה נכנסה לחדר. והתיישבה. דגן הפסיק את דבריו. אתה יכול להמשיך, אמר לו נתניהו. אני לא יכול, אמר דגן. זה בסדר, אמר נתניהו, היא שותפת סוד. זה לא בסדר, ענה דגן, למיטב ידיעתי היא לא שותפת סוד (שו"ס, בלשון מקצועית), היא לא עברה סיווג ביטחוני אצל יובל (דיסקין, ראש השב"כ).
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
הנתניהו'ז ניסו לרמוז לו שיזרום. רבים אחרים היו זורמים, וגם זרמו. אבל דגן לא היה טיפוס זורם. הוא גם לא היה אדם שפחד ממשהו, או מישהו. הגברת יצאה מהחדר בטריקת דלת. דגן לא ראה מאז את המעון בבלפור מבפנים, ויחסיו עם נתניהו לא חזרו לקדמותם, עד פרישתו. השופרות מכפישים אותו עד היום ומאשימים אותו בבגידה, לא פחות, גם בגלל הטראומה ההיא.
מה השתנה ב־15 השנים שחלפו מאז? פשוט מאוד: אז, בשנת 2010, לשרה נתניהו לא היה סיווג ביטחוני. היום, שרה נתניהו היא זו שמעניקה ומאשרת את הסיווג הביטחוני בלשכת ראש הממשלה ובכלל. פעם היית מקבל סיווג בסיומו של תהליך ארוך, יסודי ומקצועי בשב"כ. היום אתה צריך סיווג מהגברת. ולכן אלי פלדשטיין, שנכשל בסיווג הביטחוני בשב"כ, עבד בכל זאת בלשכה ונחשף לליבת הסוד. ולכן יונתן אוריך, היועץ הכי בכיר והכי קרוב, החליט על דעת עצמו להפסיק את הליך הסיווג הביטחוני שלו בשב"כ, כדי לא לעבור פוליגרף.
אבל המשיך להיות חשוף לסודות הכי כמוסים. אפילו צחי ברוורמן, ראש הסגל, זה שאמור להיות בכל הפורומים ובכל הדיונים, נכשל בפעם הראשונה שבה ניסה לעבור את הסיווג, ועבר רק במקצה שיפורים שיש הטוענים הותאם למידותיו. אף אחד כבר לא חושש להיכשל במבדקים הביטחוניים של השב"כ, אבל כולם, כולל כולם, חוששים להיכשל במבדקים אצל הגברת. וזה כולל את האדון.
למה הסרטון הזה, שבו היא מתקנת אותו בסוגיה של חיי אדם, ביטחון המדינה ומודיעין רגיש, כל כך מסמל את מצבנו? כי הוא מהווה "הרמת מסך" לדרך שבה מנוהלת המדינה. הסרטון הזה מגלם, בשניות ספורות של שפת גוף, גינונים, גלגולי עיניים והצטדקות מהירה, איך מתנהלת המדינה ומי מנהלת אותה. פעם, זה היה נעשה במחשכים. כשהתחלתי לכתוב על השפעתה של הגברת בעמודים הללו עוד בשנות ה־90, חשבו שאני משוגע. שאני מגזים. בינתיים התברר שלא אני המשוגע. היום, זה כבר רשמי. זה נעשה פומבי. זה חלק בלתי נפרד מחיינו. כמו שנרמלו את תרבות השקר והפייק, כך מנרמלים את העובדה שמישהו פירק כאן את שדירת הניהול הממלכתית לטובת שדירת טרלול משפחתית.
ארבע הפלות
בואו ננתח עוד תמונה, כלומר סרטון קצר. הוא צץ מחדש אתמול, בעוד יערות ירושלים עולים בלהבות לנגד עינינו. זה היה דיון באחת מוועדות הכנסת זמן קצר לאחר הקמת ממשלת החורבן. ישב שם "השר לביטחון לאומי" איתמר בן גביר. מטרתו הייתה פשוטה: לגזור קופון תעמולה זריז, ככה על הדרך. הוא הסביר מדוע הוא מבטל, כלאחר יד, את ההחלטה שקיבלה הממשלה הקודמת לרכוש ארבעה מסוקי בלאק הוק המיועדים לכיבוי אש.
"אפסיק את חגיגת הבזבוזים של המשטרה", הצהיר בקול גדול, "המשטרה מזמינה מסוקים ב־50 מיליון דולר לשימוש המפכ"ל", טען.
לדיון הוזמן גם מי שהיה מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים בממשלה הקודמת, תומר לוטן. לשם שינוי, מנכ"ל מקצועי שמתאים לתפקידו. "לא יכולתי לשתוק כששמעתי את השקרים בוועדת הכנסת", הוא שחזר שלשום, "ניסיתי בכל כוחי להבהיר שמדובר במסוקי כיבוי שאמורים לשדרג את יכולת הכיבוי האווירי של ישראל, אבל זה היה כמו לדבר עם הקיר".
בן גביר התעלם ממנו והמשיך לנאום על "תקציב המשטרה". אף שמדובר בכלל בתקציב כיבוי האש, תחת תקציב המשרד לביטחון הפנים. בשלב מסוים לוטן נשבר וקרא קריאת ביניים למיקרופון: "מילימטר של שיעורי בית לא עשית", אמר לבן גביר, שכדרכו העמיד פני נעלב. "זה קל לתת ציונים", אמר ללוטן.
בשורה התחתונה, ההחלטה לרכישת המסוקים בוטלה. את המסוקים האלה בדיוק היינו צריכים ביום רביעי. הם מסוגלים לפעול גם בלילה ולהשליך טונות של מעכבי בעירה על השריפה. זו הייתה הסיבה לכך שהממשלה הקודמת החליטה לרכוש אותם. ירון אברהם הביא בזמנו פתק שכתב המפכ"ל קובי שבתאי, בכתב ידו, למשרד האוצר, פתק שצורף למסמכי רכישת המסוקים: "חיזוק המערך האווירי, תוספת ארבעה מסוקי בלאק הוק שישרתו גם את כב"ה לכיבוי שריפות ואת המשטרה לניוד כוחות".
באוצר הבינו ואישרו. בואו ניזכר רגע: השר לביטחון הפנים היה עמר בר־לב. מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, אל"ם בצבא, אדם מנוסה וישר. המנכ"ל שלו, כבר אמרנו, היה תומר לוטן. מינוי מקצועי. שר האוצר היה אביגדור ליברמן, שהצליח להעלים את הגירעון התקציבי של ישראל בתוך חודשים ספורים. המנכ"ל שלו היה איש מקצוע משכמו ומעלה ועתיר ניסיון, בשם רם בלינקוב. ראש הממשלה היה נפתלי בנט. ראש המל"ל היה ד"ר אייל חולתא, בכיר במוסד לשעבר, בעל פרס ביטחון ישראל.
למה אני מזכיר את כל אלה? כי הם אלה שניהלו את עבודת המטה שבעקבותיה הוחלט לרכוש את מסוקי הכיבוי. את העבודה ריכז לוטן מול המל"ל, האוצר ומשרד ראש הממשלה. מי יושבים שם היום? ובכן, המנכ"ל באוצר הוא מנכ"ל מועצת מטה בנימין לשעבר. במל"ל יושב, בפעם הראשונה אי פעם, מינוי פוליטי ללא עשרות שנות ניסיון במערכת הביטחון (צחי הנגבי). שר האוצר הוא בצלאל סמוטריץ', שקיצץ לפני שבועות ספורים 217 מיליון שקל מתקציב כבאות והצלה והעביר אותם רק השד יודע לאן. שאלתי את השד. הוא סיפר לי שהכסף עבר ל"משימות לאומיות" של אורית סטרוק ולשאר המשרדים המיותרים שתפקידם האמיתי הוא להמשיך להמטיר כסף על הסקטורים והמקורבים.
ביולי 2022 נערך במל"ל, תחת ד"ר חולתא, דיון מוכנות לעניין שריפות ענק. דיון נוסף נערך אצל מנכ"לית משרד ראש הממשלה (בתקופת לפיד), נעמה שולץ. הממשלה הקודמת הבינה את הסיכון והרימה את הכפפה. היא גם קיבלה את ההחלטה הנכונה (רכישת מסוקי הכיבוי). הממשלה הזו הגיעה והפכה אותה בהבל פה של רדידות, חובבנות, רשלנות וזחיחות. היא עשתה את זה, כי היא יכולה. כי אין היום תשלום על רשלנות, אין קנס על שקר, אין מחיר לשחיתות. למנכ"ל של בן גביר קוראים חנמאל דורפמן, שגדל בין איתמר בן גביר לברוך מרזל לבנצי גופשטיין. וככה זה גם נראה.
זה לא נגמר כאן. כי הכתובת הייתה על הקיר גם הרבה אחרי שרכישת מסוקי הכיבוי בוטלה. פורום האקלים הישראלי, שהקים בזמנו הנשיא הרצוג, בראשותו של איש מקצוע בשם דב חנין, שלח לנתניהו לאחרונה מכתב דחוף ונוקב ובו התרעה דחופה וחמורה על הצורך בהיערכות חירום נוכח הבצורת והסכנות האקלימיות הצפויות השנה, עם הדגשה נפרדת לסכנת השריפות.
במכתב נכתב במפורש כי עקב נתוני הבצורת ומיעוט המשקעים בחורף האחרון "הקיץ הקרוב עלול להיות קשה מקודמיו עם גלי חום קשים, שריפות ענק, קריסת רשת החשמל, אי־עמידה בעומסי הביקוש" ועוד. עוד נכתב כי "מדינת ישראל עומדת בפני סכנות אקלימיות מרובות - שריפות נרחבות בחודשי הקיץ, עומסי חום שפוגעים בתפקוד המשק, איומים על החוסן האנרגטי", ועוד.
בעקבות המכתב פנתה חבורה של ח"כים מהאופוזיציה, בראשותו של ח"כ יוראי להב הרצנו (יש עתיד) לשני יו"רים של ועדות בכנסת, לקיום דיונים דחופים ב"סכנת השריפות לאור השריפה הגדולה בקליפורניה". הנמענים היו יו"ר ועדת הפנים יעקב אשר, שהבהיר שמקומו של הדיון בוועדה לביטחון לאומי, ויו"ר הוועדה לביטחון לאומי ח"כ בועז ביסמוט.
מה קרה? שום דבר לא קרה. ביסמוט התעלם. גם נתניהו התעלם. הקואליציה לא התעניינה בקשקוש האקלימי הזה. מדובר בהזיות פרוגרסיביות. היה להם דחוף יותר לטפל בהדחה המיידית של רונן בר, בהדחה העתידית של גלי בהרב מיארה, בהדחת שר הביטחון גלנט, בהמאסת חייו של הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי (עכשיו הם מתחילים לחמם כלים על ראשו של הרמטכ"ל החדש, אייל זמיר), בהסתה נגד אחים לנשק, נגד הקפלניסטים, נגד נשיא בית המשפט העליון, נגד הציבור התורם ומשרת ונושא בנטל.
הם לא נמצאים כאן כדי לנהל את המדינה. הם נמצאים כאן כדי להעלות אותה באש. צריך לחבר לזה התרעה נוספת, נוקבת, שהשמיע בינואר השנה (!) ראש אגף בכיר בשירותי כבאות והצלה, בעקבות השריפות בלוס אנג׳לס: ״אסון כמו השריפה בקליפורניה הוא כמו מלחמה רב־זירתית. אנחנו לא ערוכים לאסון הבא״. אז לא ערוכים. ביג דיל. חשוב יותר להיערך לאפשרות שמישהו ינסה להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר מחדל 7 באוקטובר. ולכן, נתניהו התעלם.
בדיוק כפי שהתעלם כשקיבל התרעות דומות על מצב כיבוי האש בישראל ערב השריפה בכרמל. שזה בדיוק מה שהוא עשה כשקיבל מכתבים דחופים, כולל דוח מבקר מדינה, על מצבו של האתר במירון. שזה אחד לאחד מה שהוא עשה כשקיבל ערב 7 באוקטובר שלוש התרעות כתובות מאמ"ן על סכנה למלחמה רב־זירתית ושמע אותן גם בעל פה מהרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר ובכירים נוספים. ועוד לא דיברנו על ליברמן, שהזהיר בכל הזדמנות, ועל הנאום של לפיד שבועיים לפני הטבח, ועל בנט ועל רבים אחרים.
התירוץ של נתניהו אז, היה שהם לא דיברו על עזה אלא על "מלחמה רב־זירתית". תירוץ עלוב. מה יהיה התירוץ שלו הפעם? הרי הפעם משכו בדש מעילו בדיוק נמרץ: שריפות. כשיש בצורת קשה, כלומר הצמחייה לא ספגה מים, ואתה מחבר לזה חום אימים ורוחות קדים, אתה מקבל סכנה מיידית וממשית לשריפת ענק. אם אתה מנהיג אחראי, אתה צריך לנקוט צעדים כדי להקדים את האסון.
נתניהו, כרגיל, לא עשה כלום. הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, זה להתחמק מאחריות אחרי האסון. להתכונן לאסון בטרם יקרה, הוא לא מסוגל. בדצמבר 2010 הוא רשם "ניצחון מוחלט" גם על 44 נספי השריפה בכרמל, כשהוועדה לביקורת המדינה בכנסת דחתה סופית את ההצעה להקים ועדת חקירה לבדיקת המחדל שהוביל לאסון בכרמל. שמונה ח"כים הצביעו נגד, רק שלושה בעד. נתניהו חגג. מה שנותר זה רק מבקר המדינה, שפרסם דוח נוקב שבו נקבע שנתניהו הוא אחד האחראים הישירים לאסון.
אז מה? מבקר המדינה משקר. כל מי שמעז להטיל דופי בנתניהו משקר. כל הרמטכ"לים, כל שרי הביטחון, כל ראשי השב"כ, כל ראשי המוסד, כל סגניהם, כל האלופים וראשי האגפים והזרועות. כולם שקרנים. אל תאמינו להם. זה דיפ סטייט.
בדוח המבקר לינדנשטראוס על השריפה בכרמל יש משפט מכונן אחד: "אסור שהכלל יהיה ׳הכלבים נובחים והשיירה עוברת׳. נוכח השריפה הנוראה בכרמל לא תוכל השיירה לעבור. העין הציבורית תהיה חייבת להישאר פקוחה ולוודא שכל פסיפס ממצאי הביקורת בפרשה הזו נמצא על שולחן הניתוחים בכל עת, עד תיקון אחרון הליקויים״.
המשפט הזה מצהיב במגירה כלשהי. שיירת ראש הממשלה דילגה על הכלבים הנובחים ועברה בקלות. את הכסף שהיה צריך להשקיע בסופר־טאנקר ובמסוקי כיבוי, השקענו ב"כנף ציון". במקום יכולת כיבוי שריפות, יש לנו יכולת אווירית לשינוע כביסה לכל מלון פאר על פני הגלובוס. קרוב למיליארד שקל נשפכו על המטוס ההוא, שעל עיצובו הופקדה הגברת. שריפות? לא מעניין. היא הרי הבטיחה, בקלטת ההיא משנת 2000, שאם המדינה לא תבין את גדולתו של ביבי, שאם אנחנו לא נבין שבלי ביבי המדינה אבודה, "אנחנו נעבור לחו"ל ושהמדינה תישרף". חבל שהיא קיימה רק מחצית מההבטחה ההיא.
חפ"ק ברדק
והנה עוד תמונה: החפ"ק שהוקם לתיאום מאמצי הכיבוי ערב יום העצמאות. יושבים שם נתניהו, בן גביר, המפכ"ל דני לוי והשרה עידית סילמן. רביעייה שמגלמת את איכות הניהול הנוכחית של מדינת ישראל. על נתניהו אין צורך להכביר מילים. האיש המיט עלינו את כל הגדולים באסונותינו. השמדת הערך שהוא עשה למדינה היהודית חסרת תקדים. בן גביר, לידו, הוא פירומן חסר כל ניסיון ניהולי, שרק לפני זמן קצר נתניהו עצמו הודיע בריאיון טלוויזיוני ש"לא יכהן בממשלתי". אבל הוא מכהן לגמרי, ובסמכויות חסרות תקדים. ובאמת, מה כבר יכול להשתבש כשאתה ממנה פירומן לאחראי על כיבוי אש?
הלאה: המפכ"ל. הכישורים שהעניקו לו את התפקיד היו שבירת עצמותיהם של המפגינים בקיסריה. בזמן האחרון הוא מתחיל לגלות סימני עצמאות, אבל יש מצב שזו הייתה הצגה מתואמת עד אחרי חתימת ההסכם בין היועמ"שית לשר הממונה. ואחרונה חביבה, עידית סילמן. זו ששורבבה לרשימתו של בנט לבחירות ההן ברגע האחרון, מחוסר ברירה. זו שגם תפקיד יו"ר הקואליציה ההיא היה גדול עליה בארבעה מספרים. זו שהוקלטה יורדת במדרגות עם יריב לוין, לאחר הפלת הממשלה בגלל חיפוש חמץ בכניסה לבתי החולים, ונשמעה שואלת אותו "הייתי טובה עד הסוף, נכון?".
נכון מאוד. היית מצוינת. והסוף אכן קרוב. ישראל הייתה פעם מדינה מנוהלת. הפקידות המקצועית הייתה מקצועית. משרתי הציבור, שירתו את הציבור. המינויים היו סבירים. נעשה אפילו מאמץ לטייב את שדירת הדירקטורים בחברות הממשלתיות דרך "נבחרת הדירקטורים" ולייבש את מפעלי הג'ובים ששגשגו במערכת הפוליטית.
כל זה היה, ואיננו עוד. שומרי הסף והמנהלים הספורים שנותרו, נמצאים תחת התקפה פרועה. תחת הסיסמה "דיפ סטייט" משתלטת כנופיה נבערת, גסה, רקובה וזחוחה על כל עמדות הניהול של המדינה ועושה בהן כבתוך שלה. זה במקרה הטוב. במקרה הלא טוב, העסק מתנהל דרך "ממלאי מקום" שתפקידם היחיד הוא לרצות את השלטון לתקופה מסוימת. כשהם מתקשים להשתלט על משלט מסוים, הם עוברים למשחק מלוכלך. כך הגענו למאמץ האלים להשתלט גם על שירות הביטחון הכללי ולהכפיף אותו למכונת הרעל הביביסטית. להפוך את השב"כ לבסיג'.
כשמשהו לא מנוהל, הוא מתפרק. זו הסיבה שלמרות כל ההתרעות, הכתובות על הקיר, הנורות המהבהבות, אף אחד לא נקף אצבע לקראת יום הזיכרון. גם כשמזג האוויר היה כבר ברור, גם כשכולנו זוכרים מה בצורת פלוס רוח חמה עלולות לעולל ליערות שלנו, גם כשנכווינו ברותחים וקברנו 44 בני אדם באסון ההוא, עדיין לא נקפו כאן אצבע לקדם את הרעה.
וברגע שהרעה התרחשה, החל המסע הקבוע של ההתקרבנות, מציאת האשמים החלופיים, ההסתה והארס. הוביל אותו, כמו תמיד, הבן הגולה במיאמי. הציוץ שלו, שעות ספורות לאחר יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, כשאנחנו מתכנסים בתוך עצמנו ברגע מיוחד של אחדות, שכול ויגון, היה שיא חדש של תועבה, מופת של הסתה ארסית, משולחת כל רסן. בעוד הפצע עדיין פתוח, שמות הנופלים עדיין נישאים ברמה, העלה הטפיל ממיאמי את האפשרות שאולי אזרחי ישראל ("בני עמנו") הם האחראים להצתת האש, רק כדי להזיק לאביו ו"לא לחגוג את יום העצמאות".
כן, גם בין יום הזיכרון ליום העצמאות, הרגע הכי ישראלי שיש לנו בשנה, הוא מקפיד לשמור על הקלאסה של הסתה, סכסוך, טמטום, שיסוי, השחרה ופירוד. אין ספק, הבחור הוא אי של יציבות. אפשר לסמוך עליו, גם ביום הזיכרון. בהתחלה, כשהשריפה החלה להתפשט במהירות עצומה, זה נשמע כמו בדיחה. אבל ככל שהדונמים התכלו באש העזה, כך התגברה ברשתות גם אש ההסתה והתברר שהבדיחה היא על חשבוננו: ערוצי הרעל הביביסטיים מלאו בהסתה והפנו את האשמה בשריפה לרונן בר, הכתובת הכמעט קבועה, לערבים המציתים, לקפלניסטים, לחיל האוויר, לשב"כ שנרדם בשמירה, אפילו לבג"ץ (הם תמיד יגיעו לשם איכשהו).
ראש הממשלה עצמו, בדברים שנשא בחידון התנ"ך למחרת, שיקר כהרגלו כשטען שיש כבר 18 חשודים בהצתות מאותו יום. התברר שיש רק שלושה חשודים, וגם הם ישוחררו בקרוב. בהחלט יכול להיות שהיו הצתות. תמיד היו הצתות ותמיד יהיו הצתות. כמו שתמיד יהיה טרור. את הביצה הזו אי אפשר להעלים, אפשר לייבש אותה למינימום. ערבי (או יהודי) שיחליט יום אחד לקחת סמרטוט, להרטיב אותו בבנזין ולהדליק את העץ הקרוב (או רחוק) למקום מגוריו, יעשה את זה.
מדינה מסודרת צריכה להיות ערוכה לשריפה מהסוג הזה. בעיקר באזורנו. בעיקר בשינויים האקלימיים הנוכחיים. בעיקר כשיומיים קודם התחזית כבר ברורה. כתובת האש כבר על הקיר. בבוקר עוד חיל האוויר הציע למערך הכבאות את ההרקולסים שלו מבעוד מועד, אבל נענה ב"אין צורך". כרוניקה של שריפה ידועה מראש, שאף אחד לא טורח לעשות משהו כדי לבלום אותה.
סעד למדינת ישראל
ומכיוון שפתחנו את הטור הזה בתמונה מכוננת ("פחות"), בואו נסיים את הפרק הראשון עם רגע מכונן לא פחות. זה קרה לפני כמה שבועות בתוכנית הרדיו "בן וינון" ב־103FM, בהגשת ינון מגל ואנוכי. במהלך שיחת הפתיחה החל ינון מגל לצחוק. אבל מכל הלב. "טוב, תשמע", אמר לי, "יש כותרת של הרצוג". הוא גם הקריא אותה: "הרצוג, נקודותיים, הקיץ הקרוב עלול להיות קיץ של אסונות טבע עצומים". הצחוק שלו הפך למתגלגל מאוד. מגל התקשה להירגע. זה היה אחלה בידור מבחינתו. שאלתי אותו אם זה אמיתי. אני לא ראיתי את הכותרת הזו על הבוקר. מישהו כנראה שלח לו אותה מבעוד מועד. "כן", הוא המשיך לגחך, "זה אמיתי, תגיד לי, איך הגיע נשיא המדינה לזה שהוא הפך להיות סוג של מרים בנימיני, אתה יכול להסביר לי?".
לא ידעתי להסביר לו, מהסיבה שלא הכרתי את הסיפור. בדיעבד, זו הייתה הכותרת שהרצוג נתן אחרי כנס של פורום האקלים שהוא עצמו הקים, שבו מכהנים כל אנשי המקצוע הרציניים של התחום, בראשותו של ח"כ לשעבר דב חנין. הפורום הזה הוא שהזהיר את נתניהו ואת כולנו משריפות ענק לקראת הקיץ. אזהרה מקצועית שמבוססת על נתונים, על מספרים, על הסתברויות, על מדע. כל הדברים שהבייס של נתניהו מזלזל בהם.
מגל לא נרגע. "תעשה גוגל", הציע לי, וחזר על הדברים תוך שהוא ממשיך לצחוק, "הרצוג, נקודותיים, הקיץ הקרוב עלול להיות קיץ של אסונות עצומים. איך הוא הגיע לאירוע הזה, איך הוא הגיע למשפט הזה? מה זאת אומרת?".
מכיוון שלא הכרתי את הסיפור, אמרתי לו משהו כללי: "אני חושב שמכיוון שיש לנו, ובעיקר לך, רקורד של זלזול באזהרות, בוא נשאיר את זה פתוח, כמו 'צריך עיון' בפסק דין, סוגיה שלא נפתרה". זה לא שכנע את מגל, אבל משהו בתוכו כנראה נצנץ לרגע והוא הוסיף: "אין ספק שהרצוג עוד ישלוף לי את ההקלטה הזו".
הרצוג לא שלף. אני שלפתי עכשיו. בדיוק כפי שהזמין את נתניהו לאולפנו שבועיים וחצי לפני הטבח ושאל אותו על אזהרות אמ"ן, ונתניהו זלזל בהן, כך גם עכשיו. נשיא המדינה, בעקבות המלצות של אנשי המקצוע הרציניים ביותר בתחום, משגר אזהרה ברורה ודרמטית לראש הממשלה. מה עושים חסידיו השוטים והמשוטים של ראש הממשלה? מתגלגלים מצחוק. אחלה בידור שבעולם. כן, הרצוג יבוא ללמד את ביבי איך מתגוננים מאסונות, הם נוחרים בבוז.
הרי מדובר בגאון הדור, מר ביטחון, שומר ביטחון ישראל, הראשון שזיהה. למרבה הפלצות גם היום, אחרי שהביצה נמרחת להם על הפרצוף בפעם המאה, הם עוד לא שינו את דעתם. לך תסביר להם, שגם מרים בנימיני הייתה מצליחה למנוע לפחות חלק מהאסונות שחדל האישים הנוכחי המיט עלינו.
לפני חודש וקצת הודיעה ממשלת ישראל לבג"ץ שהמשך כהונתו של רונן בר כראש השב"כ מהווה סכנת נפשות לכולנו. "כל יום או לילה נוספים", נאמר בהודעת המדינה לבג"ץ, "עלולים לפגוע פגיעה בלתי הפיכה בביטחון המדינה ובשלום אזרחיה וחייליה". השורה התחתונה הייתה מאמץ של הממשלה להמחיש במילים חריפות ככל האפשר את מידת הדחיפות העליונה שיש להקנות לפיטורים המיידיים של האיש שמעמיד את כולנו בסכנה נוראית כל כך.
חלפו כמה שבועות (וחלק מאיתנו אפילו נותרו בחיים), ורונן בר עצמו הודיע על התפטרותו ב־15 ביוני, כחלק ממימוש אחריותו למחדל 7 באוקטובר. מה עשתה הממשלה? במקום לדרוש מבג"ץ שיקדים את תאריך ההתפטרות, שהרי הסכנה, כפי שכבר הובהר, היא מיידית, כאן ועכשיו, תכף ומיד, ביטלה הממשלה את פיטוריו של בר. אף שהוא יעזוב רק עוד חודש וחצי, פתאום אין דחיפות. החיפזון מהשטן. לא צריך למהר. קח את הזמן.
בדיעבד, הוכיחה הממשלה בהתנהלות המאפיוזית/שלומיאלית הזו עד כמה העתירות נגד פיטורי בר היו מוצדקות. אני מקווה שהרכב שופטי בג"ץ הדן בסוגיה לא יפטור אותה עכשיו בבחינת "מודה ועוזב", ויעניק למדינת ישראל סעד בפסק דין תקדימי שישרטט את הממשק והגבולות שבין התפקידים ראש הממשלה וראש השב"כ. נדרש לקבוע שראש השב"כ אינו משרת אמון. שהוא צריך להיות נאמן לממלכה, ולא למלך. שהוא חייב לפעול על פי החוק ועל פיו בלבד. שאין אפשרות לפטר אותו בלי נימוקים מסודרים וענייניים, שימוע מסודר והליך תקין בוועדה למינויים בכירים.
אם שופטי בג"ץ מוטרדים מהסתירה בין שני התצהירים, של נתניהו ושל בר, והם לא שמעו את שני שקריו האחרונים של נתניהו בבית המשפט המחוזי ("אנחנו לא אוהבים מתנות" וגם "מעולם לא שמעתי את שרה צועקת"), הרי שאני מציע להם לבקש תצהיר או לזמן לעדות את מי שהיה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף אבי גיל.
מדובר בקצין מנוסה, שלא נפל בו דופי, וחשוב יותר, הוא היה עד ראייה, שמיעה ותיעוד לכל מה שקרה באותם חדרים כמוסים בין נתניהו לבר בתקופה הרלוונטית. הוא יידע לספר מי ביקש שהקלדנית תצא, באילו הזדמנויות ומדוע. הוא יידע להעיד על האזהרות שקיבל נתניהו מבר, כולל התרעה למלחמה (טלפונית) ערב ההצבעה על עילת הסבירות בכנסת. מדובר בעד מומחה שכבר השתחרר מצה"ל ומוראם של הצדדים אינו מוטל עליו, לפחות לכאורה.
אסור לשכוח ששני התצהירים שהוגשו לבג"ץ, הוגשו בשבועה. אם יתברר שהם מכילים פרטים שקריים, זה מצדיק, לכאורה, פתיחה בחקירה פלילית. מצד אחד עומד איש שהקדיש את חייו לביטחון המדינה. שירת כלוחם וקצין בסיירת מטכ"ל, התגייס לשב"כ ועבר שם את כל המסלול המבצעי שאין מסוכן ממנו, עד תפקיד ראש היחידה המבצעית וראש אגף המבצעים. רונן בר מעולם לא הסתבך בענייני אמינות. בארגון שבו צמח וגדל, נושא האמינות נמצא בעדיפות ראשונה והוא ערך עליון.
בצד השני עומד נתניהו. שקרן מועד, פתולוגי, שמסמיק כשנפלט לו, דרך מקרה, דבר אמת. השבוע הוא קבע שהדס קליין משקרת. בעבר הוא קבע שכולם משקרים. קשה למצוא אדם שעבד במחיצתו ולא סיים את הקריירה באותה דרך שבה סיימו אותה ראשי סגל, יועצים, מקורבים, רמטכ"לים, ראשי שב"כ ומוסד, ראשי סגל ועדי מדינה. "הטבלה אינה משקרת" זה מושג שלקוח מעולם הכדורגל. בעולמו של נתניהו, גם הטבלה משקרת. כולם משקרים, חוץ ממנו.