דברים שמטיחים משם: איך יש אנשים שעוזבים את הספינה - ועוד מטיפים מוסר?

מאמר דעה של ישראלית שירדה מהארץ הוא כתב אישום מזוויע נגד מדינת ישראל, שכולו בריחה מהאמת, מהעם היהודי ומהישראליות. לא ייתכן שניתן לדבר הזה לעבור בשקט

יוסי אחימאיר צילום: מעריב אונליין
הפגנה נגד הממשלה בכיכר הבימה
הפגנה נגד הממשלה בכיכר הבימה | צילום: אבשלום ששוני
3
גלריה
תושבי רצועת עזה
תושבי רצועת עזה | צילום: REUTERS/Hossam Azam

“ככל שהתארכה המלחמה הזאת, היה ברור כשמש שלא אוכל להמשיך את חיי בישראל. שגרת המלחמה על כל זוועותיה כרסמה בכל נימי נפשי. אני מתעוררת בבוקר והולכת לישון עם תמונות של ילדים רעבים, גוססים או מתים”. ועוד: “אני רק שואפת להפסיק להיות חלק מרצח של עם אחר”.

מדוע החליטה הרופאה “לצייץ” את דבר ירידתה עם בעלה ושני ילדיה ולהטיח בנו, עשרה מיליון האומללים הנשארים בארץ, כתב אישום מזוויע, גובל בעלילת דם, ועוד בעיתון שבכל יום גורם נזק לתדמית ישראל? אין היא אישה בורחת מבשורה, היא אישה בורחת מהאמת, מהאסון שהמיט ארגון הטרור חמאס עלינו ועל שני מיליוני נתיניו. היא אינה בורחת לעזה כדי לטפל שם בילדים המסכנים, המתחנכים להיות רוצחי יהודים בעתיד.

האגואיזם האנטי־ציוני שלה מבריח אותה אל מקום שבו ישנם ציוצי ציפורים ופכפוך מי נהר. בעצם, היא בורחת מהעם היהודי, מבני עמה שבציון, מהיחד הישראלי – ואלמלא הכריזה על כך בקול תרועה רמה, לא היינו שמים לב לכך.

1,200 ישראלים נרצחים, נאנסים, נטבחים, נשרפים – וכי מה חשבה לה הכותבת, שנשב בחיבוק ידיים ולא נשמיד את שלטון הדמים הזה, שאחראי, הוא והוא בלבד, גם למות אלפים מבני עמו האומללים? וכי מישהו שם כואב את מות הילדים החפים מפשע? מישהו שם חושב להפסיק את מסע המוות וההרס? לשחרר את 58 הישראלים החטופים בידיו? רק אנחנו כואבים את ההרג הבלתי נמנע הזה של ערבים פלסטינים, שבשביל חמאס, מקדש המוות, משמשים כמגן אנושי, כקורבנות שאינם נספרים.

בתים בקיבוץ רעים לאחר טבח ה-7 באוקטובר
בתים בקיבוץ רעים לאחר טבח ה-7 באוקטובר | צילום: יוסי זמיר פלאש 90

במאמר הסתה חריף, שפרסם זה עתה בעיתון האינטרנטי “הזמן הזה”, הוא מבכה את “מחיקת קיומם התרבותי והפיזי של הפלסטינים בעזה”. ברטוב אינו מתנצל על נטישת ביתו בעין החורש ובארץ ישראל, חי בקרב שונאינו, שופך דלק על מדורת ביקורתם המזוויעה, שלא לומר שנאתם.

הלה כבר לא ישוב להתגורר במדינה שאותה הוא מתעב יותר מאשר את אויביה. לעומתו, ייתכן שמשפחת פלדון עוד תשוב. כך גם הרבה אקדמאים, שעשו ניסיון לחיות בחו”ל ולעשות הון, והבינו בסופו של דבר שאין יפה וטובה כישראל עבורם ועבור ילדיהם. אני מכיר כמה מקרים כאלה, של “חוזרים בתשובה”.

אם אכן משפחת פלדון תארוז שוב את הטרולים ותעלה על המטוס בחזרה ארצה, אני מצפה ממיכל לדבר אחד: בשובך אל ארצך, אל מולדתך, אל שפתך, ספרי על חרטתך במעבר לקוסטה ריקה. ספרי כמה טעית בהתנכרות לישראל באמתלות הזויות. ישראל הנאבקת על קיומה היא מדינתם האחת והיחידה – והנפלאה – של בני העם היהודי. גם בארצנו, אם שכחת, מחכים לך ציוצי אלפי ציפורים.

תגיות:
ישראל
/
הארץ
/
קוסטה ריקה
/
שבעה באוקטובר
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף